"פסיפיק רים" הוא סרט האקשן המקורי והטוב של הקיץ

 
פסיפיק רים
פסיפיק רים צילום: יח"צ
 
עודכן 10:06 01/08/2013

גם אם האקשן בו אינו מושלם ולדמויות חסר עומק, "פסיפיק רים" הוא אפוס קולנועי מרהיב שאסור לכם לפספס

 
 
 
 
 

עם הקיץ והלחות מגיע בכל שנה גם גל סרטי האקשן הרב, אך קשה היה לפספס את ההייפ העצום  ספיציפית סביב "פסיפיק רים" של הבמאי המקסיקני גיירמו דל טורו ("הל בוי"). מדובר על עבודה של שש שנים מחייו של טורו, בגלל פטיש שיש לו למפלצות. "אנשים אכזבו אותי בחיי, מפלצות מעולם לא", טען בראיון בפרימיירת הסרט בארה"ב.

 

למי שבכל זאת פספס, זוהי תמצית הסיפור: בעתיד לא רחוק נפער פתח בקרקעית האוקיינוס, וממנו מתחילות לצאת מפלצות ענקיות, אחת בכל פעם, ולתקוף ריכוזי אוכלוסין. האנושות המותקפת זונחת את מלחמותיה הפנימיות ומתאחדת סביב המאבק בפולשים. הם בונים רובוטים אדירי מימדים, הנשלטים על ידי צמדי טייסים, שיילחמו במפלצות.

 

הסרט עוקב אחר טייס כזה, שפרש אחרי קרב קשה ונקרא לחזור לתפקיד לקראת קרב מאסף שיכריע את גורל עולמנו. שיאי הסרט יהיו הקרבות האפיים בין האדם שבטנק למפלצת שבים, ובין קרב לקרב נזכה להכיר את הטייסים, תומכיהם, ומערכות היחסים שנרקמות ביניהם.

 

באקלים ההוליוודי הנוכחי סרטי קיץ אפיים ועתירי אפקטים הם דבר שבשגרה, אך כמעט תמיד הם נשענים על יצירות קיימות: עדיף שיהיו אלה יצירות קומיקס ("סופרמן", "איירון-מן", "אקס-מן"), אבל אפשר גם ספרים ("מלחמת העולם Z", "משחקי הרעב", "שר הטבעות") וסדרות טלויזיה ("סטאר-טרק", "הפרש הבודד")."פסיפיק רים" הוא מותג חדש לחלוטין, ועל אף שדל טורו הוא יוצר מוערך שכבר עשה כמה סרטי-אפקטים, הוא מעולם לא עבד על סרט בקנה מידה שכזה.

 

 

בעוד ש"פסיפיק רים" הוא סרט מקורי, הוא מלא עד להתפקע בקריצות לחובבים. דל טורו הוא בעצמו חנון של סרטים, של קומיקס ושל משחקי מחשב, ומכיר את חווית החובבים באופן אינטימי. בפועל "פסיפיק רים" מכיל כמות של Fan Service שמשתווה ולעיתים אף עולה על זו שתמצאו בחידושים קולנועיים למותגים קיימים. שלבו את זה עם העובדה שסיפור המסגרת חזק ובסיסי מספיק כדי להחזיק, בפוטנציאל, מותג שלם חדש, ותראו שעם קצת כריזמה אפשר למכור סרט כזה גם למפיקים הססנים למדי.

 

כראוי לקנה המידה של היריבים, הקרבות ספורים אך כל אחד מהם ארוך ומרהיב ונדיב, ומספק לנו פריימים מהממים למכביר. עיצוב ההפקה של של אנדרו נסקורומני, יחד עם אנימציית מחשב מבית Industrial Light & Magic ושורת אנשי אפקטים שעבדו על סרטים כמו "איירון מן", "שודדי הקריביים", ו"היום השלישי", שומרים על צידו החזותי של הסרט ברור ובטוח, ומאפשרים לדל טורו לעצב את היצורים והרובוטים השונים בסגנונו המשוחרר מבלי שייעשו בלתי מובנים.

 

עצם המובנות הזו של של הרובוטים היא מה שעושה אותם כה כיפיים לצפייה. לכל אחד מהרובוטים הענקיים יש יכולות וכלי נשק משלו, שמוסברים לצופים ובאים לידי שימוש שוב ושוב. גם כל אחת מהמפלצות היא בעלת יכולות ייחודיות, אך אלה נותרות מעורפלות עד לרגע האמת. זה הופך את סדרת הקרבות בסרט למעין טורניר ספורטיבי, בו אנחנו לומדים להכיר את כישרונם של שחקני הקבוצה אותה אנחנו מעודדים אך לא את היריבים שלה. זוהי בחירה מצוינת של דל טורו, ואפילו טוב מכך שהוא לא נצמד אליה במאה אחוזים, אלא שומר לעצמו הזכות להפתעה או שתיים. התוצאה היא שמה שאמור היה להיות סרט פעולה צפוי הופך לסרט פעולה מותח.

 

 

אקשן לא מושלם, אך מחושב

האקשן בסרט לא מושלם: לעיתים האמצעים הקולנועיים הדרמטיים מסרבלים אותו. סצינות הקרבות מתרחשות לרוב בחושך, לרוב בלב ים, לא פעם גם במהלך סופה גועשת. שלבו את זה עם צילומי תקריב רבים, או צילומי מנקודת מבטם של בני אדם על יצורי הענק המתגוששים - ותקבלו חוויה שבה לא ברור תמיד מי מרביץ למי ובאיזה איבר. גם סרטי "רובוטריקים" של מייקל ביי נפלו למלכודת הזו, אך שם חלקיקי המתכת המנצנצים קיבלו איכות אבסטרקטית כשהתנגשו על המסך, כמו מחווה יקרה ודינמית לציורים של פולוק או של דושאן (גם אם זו לא היתה כוונת המשורר). לעומתם, הקרבות של "פסיפיק רים" נראים לא פעם פשוט כמו שני גורדי שחקים מתאגרפים זה בזה בגשם - מחזה מסעיר אך מבלבל.

 

אם ממשיכים את ההשוואה ל"רובוטריקים", אחת הבחירות המובהקות של ביי היה לעשות אותם זריזים להפליא: הם זינקו ונלחמו כמו אלופי קונג פו עשויים צינורות פלדה. לעומתם, הרובוטים והמפלצות של "פסיפיק רים" זזים בהתאם לגודלם - לאט ובהתכוונות, כל תנועה היא מחושבת, חורצת גורל, בלתי נמנעת. זה אמנם דרמטי יותר, אבל גם צורם למי שרגיל לפשטות ולחן של סצינות קרב בין בני אדם, בין שהן תיאטרליות כמו ב"נמר דרקון" או מוחשיות כמו ב"זהות בדויה".

 

דל טורו חוזר כאן לעיסוק המתמשך שלו ביחסים משפחתיים, בעיקר ביחסי אבות וילדיהם - לא בהכרח ביולוגיים. נדמה שדל טורו מוקסם מרעיון המשפחה החורגת, והמשפחה כבחירה. כעת הוא מוסיף לכך גם בחינות שונות של אחווה - תמצאו שם יחסי אחים אירוטיים, תחרותיים, ואחרים. וזה רק בין הדמויות המככבות - ישנה גם אחוות האדם הכללית נוכח האיום המפלצתי. קבוצת הלוחמים המתכנסת באמצע הסרט כוללת שחורים ולבנים, אוסטרלים ורוסים, יפנים ובריטים.

אבל המגוון האנושי הזה בא עם מחיר ידוע לסרטים מסוג זה.

 

הדמויות המרכזיות, ויחסיהן המורכבים זו עם זו כנקודת מוצא, נותרות לאורך הסרט סטראוטיפיות ושטוחות כפלקט. כולן מטומטמות ועיקשות, מסרבות ללמוד מטעויות. זה בולט במיוחד אצל הגיבור, בגילומו נטול הכריזמה של צ'רלי האנאם, ואצל אחותו לנשק, בגילומה של רינקו קיקוצ'י המתוקה. מהתגלגלות העלילה נדמה כאילו הם עומדים ללמוד איזה לקח גדול, אך זה לעולם לא מגיע. הדמות היחידה שמציגה דבר-מה הדומה להתפתחות היא דווקא המשנית ביותר מבחינת זמן המסך וחשיבותה לעלילה. אמנם אפשר לצפות לאפיון שטחי כזה מסרט שתוכנן, על פי דל טורו, להיות "אופראי" ושבמרכזו ממילא עומדים הרובוטים והמפלצות. ובכל זאת, כמה מהשורות שנפלטות מפי הגיבורים גררו פרצי צחוק רמים מהקהל באולם, ברגעים שודאי נועדו להיות דווקא מרגשים או קודרים. למען האמת, אם מתייחסים לאפיון הדמויות כאלמנט קאמפי ולא ברצינות, זה אפילו עשוי לשפר את חווית הצפייה.

 

עם זאת, ראוי לציון שדל טורו מקפיד להתייחס בחום, כנות וסבלנות לגיבוריו - גם למגוחכים שבהם. לכל דמות ודמות יש רגע של חסד, גם אלה שמוצבו מלכתחילה כיריבים או כהפוגה קומית - כולם מצליחים לתרום את חלקם למאמץ המלחמתי שבלב הסרט. דל טורו נמנע מחיפצון-יתר של דמויות המשנה ומניצול מיניותן של הדמויות הנשיות. אך חשוב מכל - הוא שומר את כל הדמויות - עיקשות, צעקניות, בכייניות או מגוחכות - מלהפוך למעצבנות. עם קאסט עמוס מניירות כשלו, זה הישג לא מבוטל.

 

 

 

כך נראה DNA קולנועי

העניין האחרון, ואולי החשוב ביותר בסרט, הוא ההשפעות והמחוות שהוזכרו בתחילה. הסרט הוא אמנם מותג חדש, אך הוא נבנה כולו מ-DNA קולנועי, ספרותי, ומשחקי עשיר. זו לא הפעם הראשונה שדל טורו מציג צבא רובוטים או מפלצות ענק - הוא כבר עשה זאת, בקנה מידה קטן יותר, בצמד סרטי "הל בוי" החביבים שביים בעשור הקודם.  מקור ההשראה הראשי של הסרט אינו קומיקס אמריקאי, אלא אנימה יפני.

 

חשוב להזכיר את סדרת האנימה הקלאסית "ניאון ג'נסיס אבנגליון", שקווי העלילה שלה, וגם הטון שלה, מזכירים מאד את אלו של "פסיפיק רים". למעשה הסרט נראה בעיקר כמו תרגום הוליוודי לשני ז'אנרים יפניים פופולריים - ז'אנר ה-Mecha העוסק ברובוטים וז'אנר ה-Kaiju העוסק במפלצות ענק (גם המפלצות בסרט נקראות קאיג'ו).


דל טורו עצמו מציין כהשפעה מרכזית את אישירו הונדה שביים את סרט הקאיג'ו הידוע ביותר, "גודזילה" (1954). זהו רמז לכך שמבחינתו, לב הסרט אינו הרובוטים המופיעים על הפוסטרים, אלא דווקא המפלצות המגיחות מהאוקיינוס. חוץ מגודזילה המקורי, ניכר שעיצוב המפלצות הושפע מתיאוריו של הסופר ה.פ. לאבקראפט מ"קלוברפילד" של ג.ג. אברהאמס ומ"גודזילה" האמריקאי של רולנד אמריך. ניכרת גם השפעתו של משחק הפלייסטיישן "צילו של הקולוסוס" של פומיטו אואדה.

 

אחת ההחמצות הגדולות של "פסיפיק רים" היא ויתורו על הטענת המפלצות במטען רגשי כמו זה שהיה נוכח ב"צילו של הקולוסוס" ובמידה פחותה גם ב"גודזילה" של אמריך. הקאיג'ו של דל טורו נותרים בחזקת נשק ביולוגי שיש להדביר, למרות שבקלות היו יכולים לפוך לבריות טרגיות נפלאות.

 

לא רק השפעות תמצאו בסרט, אלא גם קריצות רבות. נאום מופרך מפי מפקד הכח פנטקוסט (בגילומו של אידריס אלבה המרשים) הוא מחווה לנאום הנשיא מ"היום השלישי", ובנוסף תמצאו מחוות קטנות ל"מלחמת הכוכבים", "התחלה", ו"איירון-מן". גיימרים יזהו בקלות את קולה אלן מקליין, הידועה בתפקידה כבינה המלאכותית גלאדוס בסדרת משחקי "פורטל", ומגלמת בסרט את הבינה המלאכותית של הרובוטים.

 

מכיוון שהשלד הבסיסי של "פסיפיק רים" הוא פשוט מספיק, כל המחוות הללו מצליחות להחמיא לו ולא להכביד. אך עדיין ראוי לשאול האם הוא מצליח לתרגם שני ז'אנרים של אנימה - מקה וקאיג'ו - לסרט אפקטים הוליוודי. התשובה אפורה למדי. זו בעיה של מהימנות. ליתר דיוק, מתאימה כאן המילה הלועזית - Fidelty - שמצביעה הן על מהימנות רגשית והן על מהימנות טכנית, המבדילה בין Lo-Fi לבין Hi-Fi. בחסות משטחי הצבע הבוהקים והעיניים הענקיות של ציורי המנגה, אנחנו יכולים לבלוע בקלות את המונולוגים המלודרמטיים ואת האופי הקיצוני ואת המימדים האפיים של כל מאבק. אבל כשמנסים להגיע לאותם ביצועים עם שחקנים חיים, בהיי-דפינישן ועם אפקטים מעולים ובאנגלית - הגיחוך והעליבות צפים למעלה. אצל כל במאי אחר סרט כזה היה מתפורר בין האצבעות, אך דל טורו מצליח לשמור אמפתיה אמיתית לכל דמויותיו בלי שמץ של ציניות, ומתחמק מהמלכודת שהציב לעצמו.

 

בזכות זה, ובזכות העיצוב החזותי המרשים, היסודות הפשוטים והאיתנים שהסרט מציב למיתולוגיה של עצמו, כדאי לקוות ש"פסיפיק רים" יזכה להמשכונים. גם אם הוא נעדר תחכום, גם אם הוא גס בקצוות, הם ישכחו עם הזמן, או ישויפו בסרטי ההמשך. ייתכן שיש איזה רעב בימינו לאופרה פנטסטית ראויה, חמה וסימפטית. וכרגע החזון של דל טורו הוא ההצעה המוצלחת ביותר בכיוון הזה.

 

 
  
 
תגובות
הוסף תגובה 0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.