בוב ספוק • איך היה בהופעה של בוב דילן?

 
לא אמר שלום לקהל. בוב דילן באיצטדיון רמת גן
לא אמר שלום לקהל. בוב דילן באיצטדיון רמת גן צילום: ניר אור-לב
 
עודכן 03:22 21/06/2011

בניגוד לחששות, דילן נתן הלילה באיצטדיון רמת גן כל מה שהיה צריך כדי לייצר הופעה טובה: בחירת שירים נכונה, ביצועים מושקעים וקול מוצלח מהמצופה - אבל המרכיב שהיה אמור לשלוח את נמרוד צוק הביתה עם בטן מעקצצת מהתרגשות, לא היה שם

 
 
 
 
 

ביציאה מההופעה המעט קצרה מדי של בוב דילן, שהתקיימה הלילה באיצטדיון רמת גן, התפתח דיון אמוצניולי וקצת לא צפוי עם צמד פרטנרים להופעה. פרטנרית מס' 1 היתה נסערת ופגועה: הוא לא אמר לקהל אפילו מלה אחת, היא אמרה, אפילו לא שלום או תודה. חברה טלפונית, מעריצה ותיקה של דילן, שהחליפה איתה רשמים בסלולר תוך כדי נטישת האיצטדיון, היתה אפילו יותר עצבנית: היא ממש לא נהנתה, והיא רוצה את הכסף שלה בחזרה. פרטנר מס' 2 הסכים איתי שהיה אולי מוצלח, אפילו מוצלח מאוד, אבל לא ממש מרגש. דילן עובד בלהופיע, הוא אמר, והוא עושה את זה ממש טוב. אבל זהו.

 

כל הופעה גדולה של אמן בינלאומי בישראל נתפשת על ידי הקהל כ"אירוע", משהו היסטורי, מיתולוגי, חד פעמי, כזה שחייב שיהיה משהו משמעותי להגיד עליו. במיוחד כשמדובר בטיטאן כמו דילן, ובהופעה השלישית בלבד שלו בארץ, והראשונה מאז המופע המשונה בתחילת הניינטיז בפסטיבל הבירה בחיפה, בו נכחתי בגיל בו לא לדעת כמעט בכלל מי זה בעצם בוב דילן יכול להיות עניין לגיטימי. תחושה שנובעת פחות מחשיבות אמיתית של המעמד, ויותר פשוט מהתדירות הנמוכה בה אמנים בינלאומיים מבקרים כאן. בשביל דילן, לעומת זאת, מדובר כנראה בסך הכל בעוד עצירה בסבב בלתי נגמר של דילוגים מעיר לעיר, נדידה מאיטצדיון גדוש עשרות אלפי מעריצים לבא בתור.

 

אז דילן היה טוב, אפילו טוב מאוד: בניגוד גמור לדיבורים על קול שיצא מכלל שימוש וחוסר תפקוד על הבמה שפשו בעיר טרם ההופעה, דילן נשמע נהדר. נכון, הגיל עושה את שלו, והוא צרוד ומחוספס יותר מבעבר, צרידות שאפשר לשמוע גם בהקלטות האולפן של האלבום האחרון שלו - אבל הוא עדיין זמר נפלא, שבורח מהקונבנציות האסתטיות של השירה אל הקיצוניות המלוטשת של הסגנון האישי, שמגיש את השירים בגמישות, אנרגיה ויצירתיות, עליהן הוא הצליח לשמור לאורך כל הערב מ-"Gonna change my way of thinking" שפתח את ההופעה דרך "All along the Watchtower", בעיבוד שונה מאוד מהמקור, ועד "Blowing in the Wind" שסגר אותה.

 

העיבוד ההרפתקני ל-Watchtower ולכמה מהשירים הנוספים הוא נקודה שחשוב להתעכב עליה בהקשר הזה: לא מעט אנשים שמגיעים להופעות של דילן מתלוננים ש"אי אפשר לזהות את השירים". והם צודקים - לפעמים לקח אפילו כמה בתים עד שאפשר היה להבין שמדובר באותו שיר מוכר ששמעת כבר מאות או אלפי פעמים. אבל לא מדובר בעניין חדש, ולא בהכרח בבעיה: מאז תחילת הדרך, דילן ידוע בנטיה שלו לנער את השירים, להפוך אותם מבפנים החוצה ולתת להם פרשנות מוזיקלית חדשה לגמרי בהופעות. לפעמים זה מצליח, לפעמים פחות - ודווקא בסיבוב ההופעות הנוכחי, הוא נוטה לעיבודי בלוז-רוק בסיסיים, פשוטים ושמרניים יחסית, רחוקים מאוד מחלק מהזוועות שאפשר לשמוע בהקלטות מהופעות חיות שלו משנות השמונים.

 

 
הקהל רצה עוד.
הקהל רצה עוד. צילום : נמרוד צוק
 

בבחירת השירים לא נרשמו יותר מדי הפתעות, ולמעט 3-4 שירים קצת מיותרים, אותי באופן אישי היא סיפקה עד מאוד: היה שם את "It's All Over Now, Baby Blue", את "A Hard Rain's a-Gonna Fall" שהתחיל קצת חלש אבל נגמר בבום, את "Highway 61 Revisited" העצום, את "Forgetfull Heart" החזק מהאלבום האחרון, את "A Ballad of a thin man" - שיר שרק בשבילו היה שווה להגיע לאיצטדיון רמת גן, את "Like a rolling Stone", וכאמור, "All along the Watchtower" - ביניהם ארבעה מתוך רשימת 10 הפייבוריטים שהרכבתי לפני ההופעה. היו כמה שירים שהייתי מעדיף לשמוע על פני "Things have changed" ו"Tangled up in Blue", אבל גם הם היו הרבה יותר מבסדר גמור.

 

נקודות החולשה של ההופעה, והיו כאלה, לא היו בתחום המוזיקלי: אל מה שעשוי להתפס כזלזול של דילן בקהל, התווספו כמה עניינים שהם ללא ספק זלזול של ההפקה בו - בעיקר באותו חלק שרכש את הכרטיסים הזולים יותר, ששלחו את בעליהם לגלות בפינות המרוחקות של האיצטדיון. קודם כל צמד המסכים הקטנים יחסית, בעלי האיכות המעליבה, שלא עמדו בשום סטנדרט עכשווי של הופעות בינלאומיות גדולות, ואף הפסיקו לפעול לכמה רגעים בשלב מסוים בהופעה. דבר שני, ההתעקשות על המשמעות המילולית של "הופעת ישיבה", במובן של הצקה מתמדת של הסדרנים, תוך שימוש באלימות מילולית וכמעט פיזית, לאלו מבין הנוכחים שהעדיפו לעמוד, נסיונות חוזרים ונשנים לכפות עליהם חזרה למושביהם, גם כשהם לא הסתירו לאיש, והפרעה שיטתית לכל נסיון של אנשים ליהנות קצת. ודבר שלישי, האורך הלא מספק של ההופעה, שנמשכה פחות משעה וחצי.

 

 
אין טענות לבחירת שירים. בוב דילן (צילום ארכיון)
אין טענות לבחירת שירים. בוב דילן (צילום ארכיון) צילום : אימג בנק / Getty Images
 

אבל מה בנוגע הבחירה של דילן שלא לתקשר עם הקהל, החלטה שלפי העדויות נכונה לרוב ההופעות שלו בתקופה האחרונה, ולא רק להופעה בישראל? יכול להיות שמדובר בזלזול, בהתנשאות על הקהל שלו. דילן צוטט לא מעט בראיונות באמירות מתנשאות כלפי מוזיקאים אחרים, כלפי טעם ההמון, כלפי המבקרים והתקשורת שאינם מבינים אותו, כלפי כל יצירה שאיננה זו שלו. לפי החיוניות שהפגין בנגינה ובשירה, כנראה שלא מדובר במקרה של קשיש שאיבד עניין בסביבתו. ההשערה שלי היא שדילן קצת התנתק, שממרום המעמד הוא כבר לא מרגיש כמו בן אנוש מן השורה, לאו דווקא במובן של אדם נעלה אלא יותר כמישהו אחר, נפרד - ופשוט לא מתאים לו לשקר.

 

ולגבי השאלה הראשונה - למה, למרות הציון הגבוה שההופעה של דילן מקבלת בכל פרמטר אובייקטיבי, לא התרגשתי כמו שהתרגשתי בהופעות טובות אחרות של אמנים מיתולוגיים שגדלתי עליהם כמו אלו של פול מקרטני או הפיקסיז - דילן היה וכנראה גם נשאר אמן חידתי, והתשובה, אם להשתמש בקלישאה איומה אבל קצת בלתי נמנעת, נישאת ברוח, או משהו.

 

בוב דילן, איצטדיון רמת גן, 20.6.2011

 
  
 
תגובות
הוסף תגובה 0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.