בין נכבה לנכסה הפלסטינים עומדים במקום

 
הפלסטינים מעולם לא השלימו עם תוצאות מלחמת העצמאות ומשתמשים במלחמה אחרת להסוות זאת
הפלסטינים מעולם לא השלימו עם תוצאות מלחמת העצמאות ומשתמשים במלחמה אחרת להסוות זאת צילום: רויטרס
 
עודכן 08:39 30/05/2011
פרופ' אייל זיסר

גם כשנדמה שקמה לפלסטינים הנהגה מתונה שמוכנה ל"שלום של אמיצים" ולהסדר קבע בר קיימא שיאפשר את קץ הסכסוך על הארץ, גוברים הכוחות הלאומניים והאתוס האנטי-ציוני בקרבם ולא צריך יותר מאשר ממשלה ימנית בישראל כדי לעורר את השד מרבצו. פרופ' זיסר חושב שהם כורים לעצמם בור כשהם קושרים את 48' ל-67' ונשענים על העולם הערבי שמעולם לא סייע להם

 
 
 
 
 

לפני כשבועיים ציינו הפלסטינים את יום ה-15 במאי, הוא יום ה"נכבה", לציון תבוסתם במלחמת העצמאות. תבוסה, שאותה הם מכנים בערבית נכבה - אסון. השנה הם בחרו לציין את יום הנכבה ברוח התקופה, במצעדים המוניים אל גבולותיה של ישראל, בניסיון לחקות את הפגנות הרחוב ההמוניות בתוניס ובקהיר שהצליחו להפיל את המשטרים במדינות אלו. אחרי הכל, מהם מיטוט גדר הגבול וחצייתה לעומת הפלת משטרו הרודני של חוסני מובארק במצרים או של בן-עלי בתוניסיה? ההצלחה הפלסטינית היתה עם זאת חלקית וזמנית. המפגינים הצליחו להביך לרגע, אך רק לרגע אחד, את ישראל ולזכות בכמה נקודות בקרב התעמולתי שהם מנהלים עמה. אבל אש המהפכה והשיבה הפלסטינית לא ניצתה בגבול הישראלי-סורי ברמת הגולן או בגבול שבין ישראל לבין לבנון והאירועים, כמו גם הנפגעים וההרוגים, לא יצרו מומנטום או סערת רגשות לא בשטחים ולא בעולם הערבי ובוודאי שלא בעולם הרחב, אלא דעכו ונשכחו עד מהרה.

 

קישור מטריד ומסוכן

העצרת הכללית של האו"ם. כבר העניקה לפלסטינים מדינה ב-47' והם דחו אותה
העצרת הכללית של האו"ם. כבר העניקה לפלסטינים מדינה ב-47' והם דחו אותה צילום: רויטרס

בעוד שבוע יציינו הפלסטינים את ה- 5 ביוני, הוא יום ה"נכסה" (מפלה או מכה) - יום התבוסה הערבית במלחמת ששת הימים. היה זה גמאל עבד אל-נאצר, הנשיא המצרי, שהעניק למלחמה זו את שמה בניסיון להמעיט מערך המכה שספגה מצרים בהנהגתו במלחמה זו (שהרי אין המדובר בקטסטרופה או אסון דוגמת המלחמה בשנת 1948, אלא במהלומה זמנית - נכסה - שעליה אפשר להתגבר בקלות יחסית). גם ביום זה מבקשים הפלסטינים לשוב ולצעוד לעבר גבולות לישראל והם שבים ומנסים לגייס המוני מפגינים שיעצימו את האירוע ויהפכו אותו לשידור חוזר, והפעם מוצלח הרבה יותר, של אירועי יום הנכבה.

 

המאמץ הפלסטיני לחבר בין הנכבה לנכסה, בין אירועי מלחמת העצמאות לבין אירועי מלחמת ששת הימים, הוא מטריד ומסוכן, וקודם לכל עבור הפלסטינים עצמם. בישראל יש רבים המאמינים כי אם רק נצהיר על נכונותנו לסגת מן הגדה המערבית ולפנות את ההתנחלויות הישראליות שהוקמו בה, כי אז הסכם שלום עם הפלסטינים יהיה בהישג יד. דברים אלו עלו גם מנאומו של הנשיא האמריקני, ברק אובמה, ולפיו הבסיס להסדר שלום במזרח התיכון הוא עקרון "שתי המדינות לשני העמים", היינו כינונה של מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה שתחיה בשלום ובשכנות טובה לצידה של מדינת ישראל. בבסיס עמדתם זו של ישראלים רבים וגם של אובמה עומדת ההנחה כי הסכסוך עם הפלסטינים אינו ממוקד כבימים עברו בשאלת עצם קיומה של מדינת ישראל וממילא, בשאלת זכותה הלגיטימית להתקיים בארץ ישראל, אלא הפך ממוקד בשאלת השטחים שאותם כבשה ישראל במהלך מלחמת ששת הימים.

 

הקישור שעושים הפלסטינים בין מלחמת העצמאות בה קמה מדינת ישראל לבין מלחמת ששת הימים בה השתלטה על הגדה המערבית ורצועת עזה מרמז לכאורה, ובעצם אינו מרמז כי אם יש בו הכרזה מפורשת, שהפלסטינים כעם וכחברה עודם מסרבים להשלים עם קיומה של מדינת ישראל ומבחינתם השאלה אינה שאלת גבולות 1967 אלא שאלת זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים לשטחי מדינת ישראל, תוך שלילת זכותו של העם היהודי למדינה משלו בארץ ישראל. בכך מכרסמים הפלסטינים בתמיכה שיש בקרב חלקים רחבים בציבור הישראלי, אולי בקרב רובו, בפיתרון שתי המדינות לשני העמים תוך ויתורים ישראלים משמעותיים על השטחים שאותם כבשה ישראל ביוני 1967.

 

אובמה לא מזהה את שורש הסכסוך

אובמה בנאום המזרח התיכון 19.5.11. קנה את ה"ספין" הפלסטיני על 67'
אובמה בנאום המזרח התיכון 19.5.11. קנה את ה"ספין" הפלסטיני על 67' צילום: סטודיו nana10

לצד המוטרדות שצריך לגלות נוכח העמדה הפלסטינית צריך גם להיות מוטרדים מן העובדה שאובמה לא שלל במפורש בנאומו את דרישתם של הפלסטינים לזכות השיבה. אפשר שהדבר נובע מטעמים טקטיים, שהרי אובמה לא התייחס בנאומו גם לשאלת ירושלים. והלא ידוע כי בשיחות אבו מאזן ואהוד אולמרט הועלה הרעיון של ויתור הדדי - ויתור ישראלי בשאלת ירושלים ומנגד, ויתור פלסטיני בשאלת הפליטים. אבל אפשר מאד כי אובמה אינו מבין את הרגישות הישראלית בסוגייה זו, ואולי הוא עדיין לא השתכנע באמת ובתמים כי התביעה הפלסטינית לזכות השיבה משוללת לא רק בסיס הגיוני ופרקטי ויש בה כדי לחבל במאמץ לשלום, אלא שהיא גם משוללת כל צידוק ולגיטימציה. אחרי הכל, את תביעתו של העם היהודי על ארץ ישראל ואת זכותה של ישראל להתקיים בשלום ובביטחון לא צריך לתלות, כפי שנוהג אובמה לעשות מדי פעם, בשואת יהודי אירופה, אלא קדם לכן בעובדה ששורשיו ההיסטוריים של העם היהודי מצויים בארץ ישראל והוא קיים זיקה היסטורית ארוכת שנים לארץ זו. שובו של העם היהודי לארץ ישראל אינו אפוא מהלך קולוניאלי, ומלחמת העצמאות אינה מלחמה תוקפנית שבה פתח הצד היהודי נגד הערבים הפלסטינים שחיו בארץ ישראל. זוהי מלחמת אין ברירה שסיבתה היא סירובם של הפלסטינים לקבל את החלטת החלוקה של האו"ם מנובמבר 1947.

 

לא למדו שאין להם גב אמיתי בעולם

החיבור הפלסטיני בין הנכבה לנכסה שגוי כיוון שהוא מלמד שהפלסטינים לא למדו דבר - לא מתבוסתם במלחמת העצמאות ולא מן התבוסה הערבית במלחמת ששת הימים. בשתי המלחמות הוכח כי דרך המלחמה והעימות, ובוודאי כזו שאינה מלווה במהלך מדיני ובנכונות לפשרה, אינה מקדמת את הערבים לשום מטרה ורק מביאה עליהם אסונות ומפלות נוספות. בשתי המלחמות הוכח גם כי ערביי ארץ ישראל, לימים הפלסטינים, אינם יכולים באמת לסמוך על איש, ובוודאי שלא על העולם הערבי, שיבוא להושיעם. לפיכך, אם לא ינהלו משא ומתן עם ישראל ויגיעו עימה להסדר, אלא תחת זאת ימשיכו להטיל את יהבם על העולם הערבי, הם לא יגיעו רחוק.

 
ככר השחרור בקהיר. ההמונים בככרות דואגים לביתם, הפלסטינים? הזדהות רחוקה בלבד
ככר השחרור בקהיר. ההמונים בככרות דואגים לביתם, הפלסטינים? הזדהות רחוקה בלבד צילום: רויטרס

לראיה, למרות ההמולה הרבה בישראל בעקבות התהלוכות הפלסטיניות לעבר גדרות הגבול, הרי שבעולם הערבי כמעט ולא זכו תהלוכות אלו להתייחסות כלשהיא. בסוריה המשיך הצבא הסורי להרוג במפגינים הקוראים להדחתו של בשאר אל-אסד מן השלטון. במצרים, המשיכו ההמונים בכיכר א-תחריר לדרוש את ראשו של הנשיא המודח חוסני מובארק. אלו גם אלו מרבים להשמיע הצהרות הזדהות עם הפלסטינים אבל בפועל מקדישים את כל מרצם לנעשה אצלם בבית ובמדינות ערביות אחרות. רק בלבנון, הנהנית מתקופה זמנית של רגיעה, התפנה הצבא הלבנוני לעסוק בתהלוכות הפליטים הפלסטינים. אבל נראה שהפליטים היו מעדיפים לוותר על תשומת הלב שלה זכו בלבנון. כידוע, פתחו חיילים לבנונים באש לעבר הפליטים משאלו התקרבו לגדר הגבול והרגו כעשרה מהם. כל זאת, כדי להימנע מלהסתבך עם ישראל. הנה עוד דוגמא מאלפת למחויבות הערבית לשאלה הפלסטינית ולנכונות להיכנס בעקבותיה לעימות עם ישראל.

 

סוף דבר

ישראל איננה פרטנר קל ונוח, ובנימין נתניהו יוסיף להאכיל מן הסתם את הפלסטינים מרורים. אבל רק בהידברות עם ישראל, ורק על ידי אימוץ עמדות גמישות למולה, יוכלו הפלסטינים לקדם את עניינם. הסתערות על הגדרות, שימוש בסוגיית הפליטים והשמעת הדרישה לזכות השיבה, ובעיקר, ההישענות על העולם הערבי ואולי גם על הקהילייה הבינלאומית לא הביאו בעבר את הפלסטינים לשום מקום ולא יביאו אותם אל מטרתם גם בעתיד.

 
  
 
תגובות
הוסף תגובה 0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.