סידנילנד • פרידה מסידני לומט

 
לא זכר כמה סרט ביים. סידני לומט
לא זכר כמה סרט ביים. סידני לומט צילום: אימג בנק / Getty Images
 
עודכן 09:36 10/04/2011

סידני לומט, שהלך אתמול לעולמו בגיל 86, היה אחד הקולנוענים הפורים בהוליווד, במאי שידע לשים את האגו בצד לטובת הסיפור, שאהב את ניו יורק והצליח ללכוד את הרוח המיוחדת שלה

 
 
 
 
 

אחת הגאוות הגדולות של הבמאי סידני לומט, שהלך אתמול לעולמו ממחלת הסרטן, היתה בעובדה שהוא לא ידע בדיוק כמה סרטים הוא ביים. היו פשוט יותר מדי מהם. מאז סרט הבכורה שלו, "12 המושבעים" (1957) ביים לומט בערך סרט בשנה, ועוד לפני כן הוא ביים מאות פרקים בסדרות טלוויזיה שונות - קצב עבודה שלא היה מבייש את במאי הוליווד הקלאסית. ואכן, לומט נחשב לאחד המקצוענים הגדולים ביותר של הקולנוע האמריקני, ולאחד היחידים מהבמאים בני דורו שהוכיחו כי עבודה מהירה וזולה, הצלחה מסחרית ואיכות אמנותית גבוהה, יכולים להשתלב בפילמוגרפיה של במאי אחד.

 

בנם של שחקן תיאטרון אידישיסטי ורקדנית, לומט מצא עצמו משחק על במות ניו יורק כבר בילדותו, וכשהתבגר הקים קבוצת תיאטרון אוף ברודווי בה היו חברים כוכבים לעתיד כמו יול ברינר ואלי וואלאס. כשהטלוויזה נכנסה לתמונה התאקלם לומט באופן מידי במדיום החדש והפך לאחד מהבמאים המהירים והמצליחים על המסך הקטן. לאחר שנים בתחום וניסיון שקשה להתחרות בו, עשה לומט את המעבר לקולנוע ב-1957 באחד מסרטי הביכורים המרשימים ביותר שנעשו, "12 המושבעים", שמתרחש כולו בין קירות חדר ההתייעצות במשפט. העוצמה של הדרמה הקלאסטרופובית והתסריט החכם ומעורר ההשראה הפכו את לומט בין לילה לשם החם של הוליווד.

 

סרט הפשע משתלם

שוטר מרדן שמתעלם מתכתיבי המערכת
שוטר מרדן שמתעלם מתכתיבי המערכת צילום: מתוך "סרפיקו"

לומט המשיך לביים דרמות חברתיות פוליטיות, הז'אנר בו התמחה, במהלך שנות השישים, כש"המשכונאי" (1964) ו "Fail-Safe" מ-1964 היו המעניינות מביניהם, ושילב גם אדפטציה למחזה הריאליסטי "מסע ארוך אל תוך הלילה" (1962) בכיכובם של קאתרין הפבורן ודין סטוקוול, ואף סרט תעודה על פועלו של מרטין לותר קינג. אבל היה זה דווקא ז'אנר אחר שציב את לומט כתף אל כתף עם ענקים כמו מרטין סקורסזה ופרנסיס פורד קופולה בשנות השבעים - סרט הפשע המחוספס.

 

בסרטים "סרפיקו" (1973) ו"אחר צהריים של פורענות" (1975), שניהם בכיכובו של אל פאצ'ינו, הצליח לומט לקחת ז'אנר מוכר ולהתאים אותו לרוח שנות השבעים הקודרת והפרועה. שודד הבנק אותו גילם פאצ'ינו ב"אחר צהריים של פורענות" הפך למנהיג חברתי מעורר הזדהות. השוטר האובססיבי סרפיקו היה למרדן בעל קוד אתי משלו שמוכן להתעלם מתכתיבי המערכת על מנת לשרת את הצדק. שני הסרטים הפכו לקלאסיקות, ולצד הסאטירה "רשת שידור" (1976) ו"רצח באוריינט אקספרס" (1974) נחשבים ליצירות המופת הגדולות שלו.

 

הרוח של ניו יורק

לכד את התחושה המיוחדת של ניו יורק
לכד את התחושה המיוחדת של ניו יורק צילום: מתוך מתוך "לילה יורד על מנהטן"

שנות השמונים מצאו את לומט בשיאו, עם סרטים כמו "נסיך העיר" (1981) ו"פסק דין" (1982), ולמרות שהוא לא חזר לתהילת העבר, עד שנות האלפיים הוא המשיך לביים בקצב מהיר, כשכל כמה זמן התבלט סרט אחר שלו והזכיר לכולנו מדוע הוא זוכה לכבוד כה רב. סרטים כמו "הבוקר שאחרי" (1986), "אהבה במלכוד" (1988), "Q&A" מ-1990 ו-"לילה יורד על מנהטן" (1997).

 

מלבד וודי אלן היה לומט הבמאי המזוהה ביותר עם העיר ניו יורק. רבים מסרטיו התרחשו ברחובותיה, ולומט לכד בהם את התחושה המיוחדת של העיר. ניו יורק, על הרבגוניות האתנית שלה והשילוב של תחכום וקדמה עם פשע ומצוקה, היתה הרקע המושלם לסוג הסרטים שלומט עסק בו. רבים מסרטיו עסקו בשחיתות משטרתית, בפשע, ובמרכז רבים מהם ניצב גבר שמוכן ללכת עד הסוף על מנת להיות נאמן לעצמו.

 

המגע הבלתי נראה של הבמאי

הגיל המבוגר לא ניכר בעבודה
הגיל המבוגר לא ניכר בעבודה צילום: מתוך "לפני שהשטן ידע"

לומט נודע גם כבמאי ששחקנים מאוד אהבו לעבוד אתו, גם בגלל מהירות ויעילות עבודתו, גם בגלל העבודה היסודית שלו עם השחקנים, וגם בגלל שבמהלך הקריירה שלו הוא היה אחראי לכמות עצומה של מועמדויות לאוסקר המשחק. מלבד פאצ'ינו היה גם שון קונרי שחקן אתו הרבה לומט לעבוד, ובמהלך הקריירה שלו לוהקו לסרטיו מיטב הכוכבים, בין השאר פול ניומן, הנרי פונדה, פיי דנוויי, מייקל קיין, כריסטופר ריב, אלברט פיני, ריצ'רד ברטון, ריצ'רד גיר, ג'ף ברידג'ס ודסטין הופמן. לומט עצמו היה מועמד לאוסקר ארבע פעמים, וזכה בסופו של דבר באוסקר על מפעל חיים בשנת 2005.

 

סרטו האחרון של לומט, "לפני שהשטן ידע", אותו הוא ביים לפני ארבע שנים, נחשב לאחד מסרטיו הטובים ביותר, וחשף במאי שגילו לא ניכר בעבודתו, שנותרה רעננה ומלאת מקוריות. לומט האמין כי עבודתו של במאי צריכה להיות בלתי נראית, שעריכה וצילום שמושכים יותר מדי תשומת לב לעצמם מחמיצים את המטרה, והוא היה מתעצבן כשהוא היה נתקל בשוט ארטיסטי מדי. הצניעות הזו, והיכולת שלו לשים את האגו בצד לטובת התסריט, המשחק, ושאר הכלים בארסנל של הבמאי, הם המורשת שלומט משאיר אחריו, והשיעור החשוב ביותר שהקריירה המפוארת שלו מלמדת אותנו.  

 
  
 
תגובות
הוסף תגובה 0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.