שברים פשוטים • איך הספר החדש של צרויה שלו?

 
מתרחקת מהגבוה והולכת למחוזות אנושיים, יומיומיים. צרויה שלו
מתרחקת מהגבוה והולכת למחוזות אנושיים, יומיומיים. צרויה שלו צילום: יח"צ, באדיבות "כתר"
 
עודכן 10:05 06/04/2011

ב"שארית החיים", צרויה שלו מצליחה לשרטט עלילה עגולה, שלמה ומלאת רבדים, ולגעת ב"אין" הגדול מכולם, הקשר בין הורים לילדיהם. ביקורת ספרות

 
 
 
 
 

קשה להשאר אדישים מול שם ספרה החדש של צרויה שלו, "שארית החיים"; מחשבות ראשונות על השם: פאתוס, יומרנות, סוף, לאה גולדברג; וכן המשפט שכל יום-הולדת, פיטורין או שינוי מהותי תופרים לנו אודות "היום הראשון של שארית חיינו". למרבה המזל, הפאתוס הוא רק בשם. הכתיבה כאן מתרחקת מהגבוה והולכת למחוזות אנושיים, יומיומיים.

 

שלו כותבת באופן המזכיר רצף מחשבות, לא בהכרח קוהרנטיות. היא מפתיעה עם ספר קשה לעיכול, שלעומת קודמיה ("חיי אהבה", "תרה"), גם אינו תקשורתי במיוחד. המשפטים הארוכים נושאים עמם משא כבד, משא של זכרונות ומשקעים וסבל וקיפוח, אוהו, כמה קיפוח.  ב"שארית החיים" כל דמות הינה, בסופו של דבר, דמותו של ילד מקופח.

"החלון סגור, אמא, היא שומעת את קולה, בדיוק כמו הלב שלך, והיא נרעדת, די כבר, דיני, מה את רוצה ממני? אני קיבלתי מאמא שלי הרבה פחות וכל כך אהבתי אותה, אף פעם לא הטלתי ספק באהבה שלה, למה את מאשימה אותי כל הזמן? אבל בתה קוטעת אותה, מה את רוצה ממני, בסך הכל אמרתי שהחלון סגור" (עמ' 151)

 

רגעי חסר

המעגל המשפחתי אינו סבוך, כך נדמה תחילה. סביב שלוש דמויות נסובה העלילה: חמדה, בת החלוצים אשר גדלה על שפת אגם החולה, וילדיה, דינה ואבנר.  אנו פוגשים בהם בערוב ימיה של חמדה, כאשר עבור האישה בת השמונים הגעה מהמיטה אל החלון הצופה אל הנוף כבר הופכת בלתי אפשרית. חוסר היכולת לנוע בחופשיות הופך מטאפורי כאשר אנו מתוודעים אל החסרים הבולטים אצל ילדיה, שהפכו כהרף עין בוגרים, הורים בפני עצמם. החוסר במגע, היעדרו של האב, החוסר בתשומת לב מספקת.

 

"כמה תמימה רחלה הסבורה שעלי אפשר לסמוך, היא מגחכת, שלא אנצל את חוסר הישע של הקשישה שעליה היא מופקדת ואפגע בה לרעה, הרי אין אדם בעולם הכועס עליה כמוני. כל פורץ שיחדור לדירה העלובה למצוא תכשיטים או כסף לסמים יחוס עליה יותר ממני, ויחד עם זה היא צודקת, בסופו של דבר אפשר לסמוך עלי כי לי כבר אין מה לשדוד ממנה. הפורץ עוד עשוי למצוא בארנקה כמה שטרות, אבל אני, את מה שאני זקוקה לו כבר לא אוכל לקבל ממנה, ואפילו לא קמצוץ זעיר, מטבע בודד" (עמ' 107).

 

של מי השורה הזאת בכלל

קשה לשמור על קשב רציף לאורך הסיפור
קשה לשמור על קשב רציף לאורך הסיפור צילום: עטיפת הספר

למרות שלא מדובר באילן יוחסין בואכה "מאה שנים של בדידות", אלא במשפחה גרעינית חסרה - בשלוש נפשות "בלבד", קשה לשמור על קשב רציף לאורך הסיפור. הטקסט מבלבל אותך, לרגע אחד מרגיע אותך, ורגע מאוחר יותר מטלטל אותך, עוקר אותך מהסביבה המוכרת. לוקח זמן ארוך לפענח את מי מתאר כל פרק - האם את דינה, או את חמדה אמה? של מי הזכרונות הללו, של מי הטענות? מי חולם ומי ער? מי תוקף ומי מתגונן? חוסר הסדר הגנאולוגי הינו גם אי-סדר רגשי - מקורו בין השאר במהלך הטבעי של היפוך התפקידים (האם המבוגרת ההופכת לתלויה בסובבים אותה), אבל גם בבלבול בסיסי במקום של כל אחת מהדמויות במארג המשפחתי.

 

"לא תאמיני, היא מלהגת, גאה בעורמתה, חלמתי על תינוק, חלמתי שנולד לי תינוק ואני אוהבת אותו, היא מדגישה, כמו מדובר בתופעה יוצאת דופן, אבל הכורסה שמולה דוממת, אולי היא נרדמה, ואולי זו המטפלת ישנה שם, ואולי אין שם איש, כמו בבית הילדים כשהייתה חולה, מקרבת אל מיטתה כסא ריק ומניחה עליו שמיכה ובדמדומי החום היתה רואה את אמה יושבת מולה, עיניה המודאגות נעוצות בה ועל שפתיה חיוך דק של שליטה עצמית" (עמ' 150).

 

מנה גדושה של אכזבות

 

שארית החיים המצטיירת לפי שלו בספר זה כמעט ואינה אופטימית. לכל אחד מחכה מנה גדושה של אכזבות ממשפחתו ואכזבה מקשרים בין אישיים - בין אם בן או בת הזוג ובין אם אלו שקרובים "קרבת דם". אפילו הריבים הזוגיים מתוארים בחדות שאותי הריצה לחפש טלפונים של מטפלים זוגיים (נו, שיהיה), רק לא להגיע לאותה מנת ארסיות נוטפת, כפי שמצטיירת בין שניים שנשבעו לאהוב, לטוב ולרע, לשארית חייהם.

 

"הרי כך בדיוק הקיפו אותה בחדר האוכל כשהיתה בת שנה, משתוקקים לראותה פוסעת פסיעות ראשונות, ולא עלה בידה אז להעניק להם את המתנה שציפו לה, וגם עכשיו כשכולם עומדים סביבה ומחייכים בציפייה היא שוב משותקת, שוב נפלה על גבה ממררת בבכי, הפעם איש אינו רואה ואיש אינו שומע, את אומנות ההסתרה למדה היטב עם השנים, לפעמים נדמה לה שזה כל מה שלמדה בעצם מגיל שנה ועד היום הזה, יום נישואיה" (עמוד 118).

 

הדרך הסיפורית של שלו מצליחה לשרטט צורה עגולה, שלמה, בטוחה בעצמה. שלו מספרת סיפור שאי אפשר לומר עליו שכתב את עצמו. זהו סיפור עם מרכז כוח שלא יושב על המילה "אהבה", שהמילה "פשטות" אפילו לא נמצאת בלקסיקון שלו. שלו יודעת לגעת ב"אין" הגדול מכולם, הקשר ההורי, ויוצקת לתוכו "יש".

 

שארית החיים >> צרויה שלו >> 336 עמ' >> כתר

 

 
  
 
תגובות
הוסף תגובה 0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.