לרדוף אחרי איימי • על "21" של אדל

 
לא בדיוק דרמה קווין. אדל
לא בדיוק דרמה קווין. אדל צילום: Getty Images/ אימג'בנק
 
עודכן 08:00 24/01/2011

במקום להמשיך לגבש לעצמה קול ייחודי, הזמרת הבריטית אדל נופלת כמו קלישאה ענקית לתוך משבר האלבום השני, הופכת לחיקוי לא רלוונטי לאיימי ויינהאוס ומשחררת תקליט שכמעט כולו פיהוק רצוף

 
 
 
 
 

מי שליהק את אדל לתפקיד של עצמה סיפר בדיחה אכזרית ומצוינת. תהום פעורה בין הקול המלודרמטי שלה, בין הפסנתר הקודר והטקסטים שהנאיביות מתפרצת מהם דווקא במקומות שבהם הם נסדקים - והם נסדקים תמיד כשהיא מנסה להראות שהיא בוגרת יותר משהיא באמת - לבין המראה העגלגל, החמים והחיוני שלה. מוזר לדמיין את כל האופל הזה, זה שאין לו פרופורציות אפילו מול העולם האמיתי חי מאחורי לחיים ורדרדות ועיניים גדולות ומלאות תקווה. אדל נראית כמו מלצרית כבדת מבטא בדיינר בריטי צנוע, לא כמו כוכבת בלוז מודרני עם זיקה לטרגדיה. אומרים ש"קומדיה היא טרגדיה פלוס זמן", אבל בגיל 21 לאדל בקושי היה זמן, והתוצאה חסרת הומור בהתאם. למזלה, יש לה מספיק נשמה בשביל לסחוב את כל הפאתוס הזה.

 

האמת היא שהיו שתי סיבות לצפות למשהו טוב מ-"21". באלבום הבכורה של אדל, "19", היה בדיוק את אותו חוסר הליטוש שממנו צומחים לפעמים אלבומי המשך טובים באמת. הרבה כוונות טובות והבטחה לפתח נקודת מבט עצמאית על התבנית הנאו-בלוזית שנבנתה בבריטניה באמצע שנות האלפיים, בעיקר סביב המוזיקה של איימי ויינהאוס. על אדל, ששיחררה אלבום בכורה ב-2008, כלומר שנתיים אחרי שיצא האלבום השני (והאחרון, עד כה) של ויינהאוס, חלה חובת ההוכחה. "21" לא בדיוק מבטל את האפשרות שהיא תתפתח ליוצרת מעניינת, אבל הוא בהחלט לא עושה את הדרוש בכדי להתיישב על הכס הריק.

 

רובה במערכה הראשונה

עוד לא למדנו שום דבר מצ'כוב. "21"
עוד לא למדנו שום דבר מצ'כוב. "21" צילום: עטיפת האלבום

האמת, זין על הכל. זין על ההבטחות, על הפוטנציאל, על זה שריק רובין מפיק לה את האלבום השני. כל זה לא משנה. רובין הפיק הרבה אלבומים מחורבנים, מלא אמנים מבטיחים איכזבו כבר. מה שמשך את המבט ל-"21" הוא אך ורק סינגל אחד מפוצץ, עוצמתי, נדבק ומשכנע. "Rolling in the Deep" נשמע כמו סינגל שמשחררת זמרת שאף פעם לא תחזור על טעויות העבר ותכלול באלבום שלה קאבר שחוק לבוב דילן. ההפקה שלו הייתה מדויקת, העיבוד שלו עשיר ומעניין. "Rolling in the Deep" הוא גם השיר הראשון ב-"21": למאזין צפויה לאורך תריסר השירים הנותרים החוויה המתסכלת של לקוות עם תחילת כל טראק שהטלטלה שמייצר "Rolling" תחזור על עצמו. זה לא קורה.

 

זה כמעט קורה ב-"He Won't Go", עם התיפוף המטרונומי שלו, שאפילו מצליח לעשות את הלא יאומן - לגרום למנטרה השחוקה של בית שקט, פזמון חזק, לתפוס לרגע בהפתעה. זה בערך קורה ב-"I'll Be Waiting". למעשה, יש פה מקרה די נדיר של אלבום שהמחצית השניה שלו יותר חזקה, בדרך כלל זה ההיפך - כאילו מישהו שם התעורר באמצע תהליך העבודה והבין שחייבים-חייבים-חייבים לרענן.

 

מעצור במערכה השלישית

למרבה הצער, גם השירים הטובים והמהנים שכן נמצאים כאן סובלים משתי בעיות. הראשונה היא שהם טובעים בתוך ביצה רעה של בלדות פסנתר מתועבות, דביקות, מה שהיו קוראים אותו בניינטיז "adult alternative". אין בהם טיפה אחת של בעיטה, של רגש, של חיות. מה שמבאס בשירים הטובים עצמם, אם אנחנו כבר לא נוגעים בעניין הקונטקסט, הוא שהם לא ממש נשמעים כמו אדל או כמו התפתחות טבעית של המוזיקה שלה: הם נשמעים הכי, נו... איימי ווינהאוס.

 

אני מבין את הדחף למלא חלל, היעדרות ציבורית של דמות מעניינת, נפיצה, מושכת אש ותשומת לב. הספוט הזה מפתה וטבעי שיתמלא בקצב כמעט פרלמנטרי; הבעיה היא שלאדל אין לוביסטים בוגרי מרכז הליכוד. אין קומבינות. צריך שירים טובים. לאדל יש כמה מאלה אבל לא בכמות מספקת. וגם אלה שכן, לא אמורים לקחת אותה לכיוון של להיות "ה-X החדשה". חסר לה הפוטנציאל הטבלואידי, ובמיוחד חסרה לה האווירה של ההרס העצמי. הטרגדיות של אדל קיימות בעיקר בראש הצעיר שלה, מתוך המוזיקה שלה עולה תחושה של איזושהי רשת בטחון חזקה מאד. היא לא באמת מתאבדת על המיקרופון, היא לא לוקחת סיכונים. היא מלודית מאוד, נעימה וחיננית. וזה בסדר. לא כולם צריכים להיות ג'ים מוריסון עכשיו, אבל מי שאין לו את זה, לא צריך להעמיד פנים שהוא מנסה.

 
  
 
תגובות
הוסף תגובה 0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.