מורשת קרב

 
עוז זהבי בסרט "התגנבות יחידים"
עוז זהבי בסרט "התגנבות יחידים" צילום: עמית ברלוביץ'
 
עודכן 10:10 05/11/2010

ב"התגנבות יחידים" דובר קוסאשווילי עשה כמיטב יכולתו לייצר סרט מתוחכם, ביקורתי ומפוכח על הצבא, אבל גמר עם תזכורת מבאסת לקולנוע הישראלי של האייטיז. דני סגל שבוז

 
 
 
 
 

זוכרים את התחושה שהיינו מקבלים פעם כשהיינו רואים סרטים ישראלים? התחושה שמישהו מאחורי הקלעים לא עושה את העבודה שלו כמו שצריך? שיוצרי הסרט לא יודעים מה הם רוצים מעצמם או מאתנו, ומשתמשים בנו כסוג של שפן ניסיונות? הקצב הלא ברור, העלילה חסרת העלילה, והמשחק המהוסס? אם גל הסרטים האיכותיים יותר שפקד אותנו בשנים האחרונות כבר הספיק להשכיח מאתכם את הצורה בה הקולנוע הישראלי נראה והתנהג בשנות השמונים, אז "התגנבות יחידים", סרטו החדש והמאכזב של דובר קוסאשווילי, ישחזר עבורכם את החווייה.

 

קוסאשווילי זכור לטובה מסרט הביכורים המופתי שלו, "חתונה מאוחרת", שהיה דרמה משפחתית גרוזינית אסלית, שצולמה בשוטים ארוכים וסטטיים, והכילה סצנות מין פרובוקטיביות בהשתתפות ליאור אשכנזי ורונית אלקבץ, כמו גם תפקיד פנטסטי של מוני מושונוב. סרטו השני של קוסאשווילי, "מתנה משמיים", היה כבר קצת פחות ממוקד, אם כי הוא עדיין הכיל לא מעט מהאלמנטים שהפכו את קודמו לאטרקציה: מושונוב בעוד תפקיד חזק, כמות מגוכחת של עירום ומין, וכמה סצנות אפקטיביות ואינטנסיביות. ובכל זאת היתה תחושה שקוסאשווילי, שהשתמש הפעם במצלמה דינמית, לא באמת משתלט על התסריט המעולה עליו הסרט היה מבוסס, וכי למרות התשוקה שלו וכישרון הכתיבה בו הוא בבירור ניחן, הסרט קצת לא אחיד ומגומגם.

 

המוצא הישר מתבקש להחזיר את העלילה

מטורטר באכזריות. עוז זהבי
מטורטר באכזריות. עוז זהבי צילום: עמית ברלוביץ'

בסרטו החדש זונח קוסאשווילי את עולמו, עולם המשפחה הגרוזינית אותו הוא היטיב לתאר, ומנסה להמציא את עצמו מחדש בעולם אחר, עולם צבאי, אותו הקולנוע הישראלי מכיר טוב מאוד מאינספור סרטי עבר. הסרט הוא אדפטציה לספרו של יהושע קנז, שמתרחש ב-1956, ועוסק בקבוצת טירונים חסרי מוטיבציה, אליה מתנקזים חיילים בעל מוגבלויות פיזיות ונפשיות, לפני שהם מתפזרים לג'ובים צבאיים לא קרביים למיניהם. מלבד חייל חולה אפילפסיה לא מוסבר בסרט מה הן בדיוק הבעיות הבריאותיות בעטיין נמצאו החיילים ראויים להישלח דווקא לבסיס אימונים זה, אבל זה לא מפריע לחיילים לקטר ללא הרף. צוות המפקדים הנואש חוזר שוב ושוב בהשתוממות על המילים "פחד אלוהים" בהקשר של רמת הדפיקות והמוזרות של החיילים, אבל ממשיך בטירטורים אכזריים מבלי להרפות.

 

לסרט אין עלילה של ממש. הוא מתפקד יותר כמקבץ סיטואציות ורגעים שקורים בבסיס, וזו אחת החולשות שלו. מן הסתם הרעיון היה לכפר על חוסר העלילה באווירה, בהומור, בעיצוב הדמויות, במשחק, ולהרוויח בסופו של דבר אפקט מעיק וכאוטי שחוסר העלילה רק יחזק. אבל התוצאה בשטח היא סרט קצת משעמם. מה גם שהרגעים ההומוריסטיים שעובדים מעטים. כשמגיעים הרגעים הדרמטיים בסרט, בו מתברר כי הסרט בעצם לוקח את עצמו מאוד ברצינות, הם נראים תלושים.

 

סרט בורקס, הגרסה הצבאית

הומו המחמד גונב את ההצגה. מיכאל אלוני ואסף בן שמעון
הומו המחמד גונב את ההצגה. מיכאל אלוני ואסף בן שמעון צילום: עמית ברלוביץ'

קוסאשווילי עיצב את הדמויות בצורה קצת מוגזמת, כפי שניתן להבין מייד מהתסרוקות הלא צה"ליות של החיילים. כל אחד מהם מייצג סטריאוטיפ או קבוצה אתנית בצורה מוקצנת, שמרכיבים יחדיו את פסיפס החברה הישראלית של שנות החמישים. למעשה חלקם נראים כמו קריקטורות של ממש. נדמה כאילו קוסאשווילי שואף להתחבר למסורת של סרטי הבורקס, ולייצר להם גרסה צבאית עגמומית ואקזיסטנציאליסטית, המאוכלסת בדמויות צבעוניות ומשעשעות. הניגוד הזה הוא קונספט מעניין, אבל הוא נותר ברמת הרעיון, ולא מחלחל עמוק יותר. למעשה העיצוב של הסרט הוא אחד הדברים הכי יפים בו, בעיקר עיצוב התלבושות. אבל מכיוון שחסר בסרט הקצב, המוזיקה והוולגריות של הבורקס, נותר הצופה עם הרצינות התהומית של סרטי הצבא של שנות השמונים, שנתנו לאג'נדה להשתלט על הדרמה, ונראו כמו מניפסטים יותר מאשר כמו סרטים, מבלי להנות מהשובבות של הבורקס. חבל, כי דווקא בסרטיו הקודמים ההתכתבות של קוסאשווילי עם הבורקס היתה הרבה יותר מבוססת, ונדמה כאילו הוא האדם המתאים על מנת לנער את האבק מעל הז'נאר הזה ולהחיות אותו.

         

צוות השחקנים הגדול עושה עבודה טובה בסופו של דבר, כשאסף בן שמעון, בתפקיד הומו המחמד של הבסיס, קצת גונב את ההצגה לגיא אדלר ולעוז זהבי, בתפקידי החיילים ה"נורמלים" יותר, ולמיכאל אלוני, בתפקיד המפקד, שמתבלטים לטובה גם הם. קצת חבל לראות עבודת הדרכת שחקנים מקיפה ויפה, שאף מניבה תוצאות מרשימות, לא ממונפת לטובת דרמה אפקטיבית יותר. 

 

קוסאשווילי עשה כמיטב יכולתו לייצר סרט מתוחכם, ביקורתי ומפוכח על הצבא, ולשחזר נאמנה את ספרו של קנז, אבל בדרך הוא איבד את היתרונות שלו עצמו, וחבל, כי הם רבים. "חתונה מאוחרת" היה סרט מאוד מצליח ומאוד נגיש, בעוד הסרט הנוכחי הוא מנוכר ולא כל כך מבדר. עם כל ההתקדמות של הקולנוע הישראלי הוא עדיין נותר קולנוע חמור סבר ורציני מדי, וסרטיו של קוסאשווילי היו אחת הסיכות שפוצצו את הבלון הנפוח הזה בעבר. עכשיו קוסשווילי צריך ללמוד להוציא את האוויר לעצמו, ולחזור לביים סרטים יצריים, חסרי בושה ומהנים, כמו שהוא יודע, ולוותר על השכלתנות המאולצת הזו.

 
  
 
תגובות
הוסף תגובה 0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.