מלחמתה של הדוגמנית שעברה סירוס: "רק רציתי להישאר בחיים"

 
עודכן 22:13 30/10/2010

הדוגמנית הסומלית וואריס דירי לא שוכחת. לא את הכאב הנורא שחוותה כשחתכו את אבר מינה, לא את המסע לבד במדבר כילדה, לא את ההשפלות וההתעלמות של אנשי התעשייה. לקראת צאתו של סרט חדש על סיפור חייה היא מגוללת בראיון אישי לחדשות 10 את הרגעים הקשים שהפכו עבורה לדלק לקרב אליו יצאה

 
 
 
 
 

(13:44 דקות)

השבוע עלה לאקרנים סרט חדש ושמו "פרח המדבר" המציג את סיפור חייה יוצא הדופן של הדוגמנית הסומלית, וואריס דירי המובילה קמפיין בינלאומי נגד מילת נשים. וואריס, שהיתה קורבן בעצמה בילדותה למנהג האכזרי מספרת עתה בראיון אישי לחדשו ת 10 על החוויה הנוראה, הכאב והמאבק שלא נגמר. "כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא להישאר בחיים ולמות למען הזכויות שלי", היא אומרת.

 

דירי נולדה בסומליה למשפחה של נוודים רועי צאן. היא גרה בבית ללא קירות וגג ולא זכתה אף פעם לארוחה דשנה וכל שחלמה עליו כילדה היה זוג נעליים. בגיל 13 ביקש אביה לחתן את בתו כשהחתן המיועד היה קשיש בן 60.

 

בלילה שבו נחתמה העסקה תמורת שישה גמלים החליטה לעשות מעשה ונמלטה ברגל כשהיא לוקחת איתה את הסוד הנורא ששינה את חייה. "בכל פעם שהגעתי לפסגת הר לא הייתי בטוחה שזה המקום שאליו רציתי להגיע", מספרת הדוגמנית עתה על המסע הקשה לבד במדבר, "כשהייתי על סף מוות אני זוכרת שמצאתי נאקה וינקתי ממנה".

 

בדרך נס היא נשארה בחיים והצליחה לעשות את דרכה למוגדישו, בירת סומליה. בעזרת קרובי משפחה הפכה למשרתת בביתו של השגריר הסומלי המיועד בלונדון וכך זמן לא רב אחרי שנמלטה מצאה עצמה בלבו הסואן של החלום המערבי.

 

"ניצלתי אותם כפי שהם ניצלו אותי. ניקיתי ארבע שנים והם אמרו לי לחזור לסומליה, אך סרבתי", היא מספרת. וואריס עזבה את ביתו של השגריר ומצאה עצמה לבד ברחובות. "לא היה בי פחד, הייתי חופשיה ומאושרת".

 

כעבור זמן מצאה חברה סומלית, אצלה עברה להתגורר והחלה ללמוד אנגלית. "ידעתי שאם שרדתי את העבר שלי - זה גן עדן". את העבר האיום שלה חשפה לראשונה מול חברתה הסומלית שלא עברה מילה. בגיל 20 גילתה שהיא שונה ושלקחו ממנה לנצח את היכולת להיות אישה אמיתית ושזה אינו  גורלה של כל אישה בעולם.

 

"ידעתי בנשמתי שמשהו כאן לא בסדר"

 

"ביום שעשו לי את זה ידעתי בנשמתי שמשהו כאן לא בסדר", אומרת וואריס ומגוללת את רגעי הזוועה שעברו עליה. "הם היו צרכים לעשות זאת שוב ושוב, כי בכל פעם קמתי והלכתי ואחרי שתופרים את הוגינה את לא אמורה לזוז במשך שבועיים והתפרים שלי נקרעו. אם הם מצאו שזה לא תקין הייתי צריכה לעשות זאת שוב". היא סבלה ייסורים גם אחר כך: "לא יכולתי לעשות צרכים מרוב כאב".

 

וואריס מאמינה שמה שלא הורג מחשל ועם הידיעה הזאת היא יצאה למאבק. אחרי ארבע שנים גילה אותה אחד מצלמי האופנה הנודעים בעולם והיא הפכה לדוגמנית. בשנות השמונים והתשעים כבר הובילה קמפיינים גדולים, אך הכאב מהעבר לא עזב.

 

יום אחד החליטה להביא את כאבה לעולם. בראיון למגזין אמריקני מוביל גילתה לכל שהיא מסורסת. "כורתים את הדגדגן ואת השפתיים החיצוניות של הפות ותופרים", היא מתארת בסרט. עולם האופנה נחרד עד שאנשי אופנה לא רצו להיות עמה בקשר.  

 

אבל הסירוב רק המריץ אותה. בשנת 1997 היא פרשה מעולם הדוגמנות והחלה לצאת בהרצאות בעולם נגד מילת נשים. וואריס מונתה לשגרירה מיוחדת לנושא מטעם האו"ם והצליחה להעביר חקיקה ב-15 מדינות באפריקה נגד המנהג. אולם המנהג הברברי לא עבר מהעולם וילדות בנות 5-8 ממשיכות להפוך כל שנה לנכות.

 
  
 
תגובות
הוסף תגובה 0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.