אולטרה סאונדסיסטם

 
כל אחד רוצה לדבר כמוהו. ג'יימס מרפי
כל אחד רוצה לדבר כמוהו. ג'יימס מרפי צילום: נמרוד צוק
 
עודכן 09:42 01/09/2010

ג'יימס מרפי ו-LCD Soundsystem הוכיחו אתמול שהגדרות כמו "קול של דור שלם" ו"תמצית הקוליות" יכולות להיות מוצדקות, ונתנו לעמית קלינג את ההופעה הכי טובה שהוא ראה אי פעם

 
 
 
 
 

יש חדר חשוך שבו כבר אי אפשר להבחין בין קצב הלב לפעימות הבאס. בואו נדבר על היום האחרון של הקיץ, בואו נדבר על הלהקה הכי יפה בעולם. כל אחד היה רוצה להיות ג'יימס מרפי. כשהוא שולף על הבמה את האייפון שלו, אז כל מי שמסתיר אחד כזה בכיס מחייך לעצמו. כל אחד היה רוצה לדבר כמו ג'יימס מרפי. להגיד, "אני הייתי שם כש...". מפגש עם שפה כל כך חכמה חייב להיות מדבק. במקרה של קול קצת פחות חזק הוא היה יכול להוליד חקיינים, אבל כשמדובר במגהפון הרם והצלול שהם לסד סאונדסיסטם, מה שנוצר הוא קול מקהלה של דור שלם.

 

קל לזלזל במגניבות כערך. יחס אכזרי למדי לתכונה שבלתי אפשרי להגדיר. ברור שלסד סאונדסיסטם הם הדבר הכי מגניב שאי פעם עשה סאונדצ'ק, אבל למה? למה אני חושב שזה שהם תמצית הקוליות זו המחמאה הגדולה ביותר שאני רוצה לתת להם? מגניבות זה עניין של צייטגייסט: רוח הזמן. מגניבות היא לדעת מה קורה עכשיו, אבל גם להבין שזהו בסך הכל רגע חולף, כזה שהמרדף אחריו הוא לא רק בלתי אפשרי אלא גם פאתטי.

 

כשאנחנו צעירים אומרים לנו לא ללכת בעקבות אופנה, להיות אינדיבידואליסטים וליצור משהו משל עצמנו. זו עצה מפתה שלעיתים קרובות מובילה לסנוביזם ולאגוצנטריות. אף אחד לא אומר לנו להסתכל החוצה כשאנחנו בונים דבר חדש, והרוב יביטו אוטומטית פנימה. מהו להיט, להיט אמיתי? להיט הוא שיר שהגיע לכל האנשים, או כמעט לכל האנשים, בדיוק בזמן הנכון. להיט הוא שיר שנכתב מתוך הידיעה שזקוקים לו. לסד סאונדסיסטם הם להקה שכותבת להיטים ולהיטים בלבד. חלק מהלהיטים שלהם עוסקים בלהיטים שכתבו אנשים אחרים. אחרים עוסקים באנשים שמקשיבים ללהיטים או שכותבים אותם. אבל כל השירים שלהם הם להיטים. הם לא יכולים להיות שום דבר אחר.

 

מרפי בן זונה

להיטים, ולהיטים בלבד
להיטים, ולהיטים בלבד צילום: נמרוד צוק

לסד סאונדסיסטם, הקול של הדור שלי, זה שמאוהב בהם מאז 2005 או לפני כן, עולים לבמה בין הדראמס לפאבליק אימאג' לימיטד. הראשונים הם בדיוק קורבן של נסיון מוגזם לתפוס את מה שרלוונטי היום, השניים הם מסע עיקש להכיל על אוזניים מודרניות את הסאונד בו הם דובקים מתחילת הדרך. בתוך שדה קרב של כבלים, מיקסרים, גיטרות והרבה יותר מדי מערכות תופים, ג'יימס מרפי - בואו לא נשכח לרגע שהוא האיש מאחורי DFA Records, שזה לא הרבה - כולה הלייבל הכי חשוב של עשר השנים האחרונות - עולה לתת את השירים שלו. יש הרבה מהם ואני חושב שכל אחד מגיע להופעה כזאת עם סטליסט פועם בתוך האגרוף.

 

אני רציתי את "Disco Infiltrator" ולא קיבלתי, רציתי את "You Wanted A Hit" ולא קיבלתי, רציתי, סליחה על השמאלץ, את "New York I Love You" וכמובן שקיבלתי, ועוד בסוף של ההדרן, ועוד עם הציטוט המתוק מ-"Empire State of Mind", שבו הדואט המלאכי של מרפי וננסי וואנג מצלצל בכל כך הרבה יותר פעמונים משיש באלישייה קיז.

 

 

 
חוזר לקול הראשוני של התופים
חוזר לקול הראשוני של התופים צילום : נמרוד צוק
 

הם נשמעים מדהים, בוודאי שהם נשמעים מדהים. אני יודע את זה בוודאות רק על ג'יימס מרפי ועל פאט מאהוני (תופים), אבל ברור לי שגם האחרים הם נברני ארגזים מקצועיים שיודעים לא רק לעשות מוזיקה, לא רק לנגן, אלא גם יודעים א. מהו ההקשר של המוזיקה שהם עושים מחוץ לפינה הקטנה שלהם ב. איזה דברים תקליטים יודעים לעשות לחיים שלך. אני שונא מוזיקאים שאומרים "אני לא שומע מוזיקה, אני מקשיב רק לדברים שאני מנגן". זה כמו להגיד "האוכל האהוב עליי זה החרא של עצמי".

 

דיסקו טקטוני ופאנק מהסטרטוספירה

כשהאופנתי פוגש את הנצחי. ג'יימס מרפי
כשהאופנתי פוגש את הנצחי. ג'יימס מרפי צילום: נמרוד צוק

 אבל אפילו כשהביצועים עפים לכל עבר - כמו הביצוע הכותש ל-"Yeah", שאולי נמשך חמש דקות, אולי את תשע הדקות המקוריות ואולי רבע שעה, או כמו שני מקרי מבחן שבהם מרפי הראה בדיוק מה הוא יודע לעשות לקהל באמצעות להיט שממוקם היטב ונוחת בדיוק בנקודת האמצע בין הסרעפת לנשמה: "Drunk Girls" (השיר הכי לא-לסד שלסד כתבו, אבל למי אכפת) ו-"Tribulations" (אלוהים, אני משתנק, השיר הראשון שלהם ששמעתי בחיי), וריף הגיטרה הקודח שלו מתגלגל בדיוק בעליות ובירידות שאני מכיר כל כך טוב. אבל זה לא מה שהופך את לסד סאונדסיסטם להופעה הטובה ביותר שראיתי אי פעם. הביצועים היו יכולים להיות גם פחות טובים. הסאונד לא היה חייב להיות כל כך מדויק.

 

אני חושב שיש סיבה שבגללה מרפי שר ומדי פעם מגיע לסט התופים הקטן בשביל לשבור מתוכו את כל הצלילים שבעולם. הוא לא המתופף הטוב בעולם (בעצם, אולי הלילה, בשבילי, הוא כן). התוף והקול האנושי הם שני כלי הנגינה הראשונים, הבסיסיים ביותר. לסד סאונדסיסטם הולכים למקום הזה, התת קרקעי, התת מודע. הם מנגנים דיסקו טקטוני ופאנק מהסטרטוספירה. תרקדו איתו את כל מה שרע לו ולכם בחיים. הוא נותן לכם קצב ומספר לכם סיפור. שוב, מצרכים בסיסיים של התרבות האנושית, לחם ומים. על זה אני מדבר כשאני אומר, המפגש בין האופנתי ביותר (תבונה, כושר אבחנה) לנצחי (חוכמה, רגישות). תל אביב, לסד סאונדסיסטם, היום האחרון של הקיץ. אני יודע שמדי פעם בן אדם מגשים חלום. אבל לא חשבתי שזה מסוג הדברים שיכולים לקרות בבת אחת.

 

עמית קלינג: כל הכתבות / טוויטר

 

LCD Soundsystem , ועידת המוזיקה של הייניקן,  גני התערוכה בת"א, 31.8.2010

 
  
 
תגובות
הוסף תגובה 0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.