יש פרס, אין דיין

 
ואם היו קוראים לו דודו טופז?
ואם היו קוראים לו דודו טופז? צילום: יח``צ
 
עודכן 14:13 29/07/2009
עמית קלינג

האקדמיה לקולנוע עוררה את זעמן של פעילות פמיניסטיות כשהחליטה להעניק פרס מפעל חיים לאסי דיין, אבל בדיוק כמוהו, נראה שגם האקדמיה מחפשת שערוריות כדי למשוך תשומת לב. עמית קלינג מפזר את השורות

 
 
 
 
 
בקורס המיתולוגי "מבוא לתורת הרומן" מלמד פרופסור מאיר שטרנברג את האבחנה לפיה “טרגדיה היא סיפור על אדם גדול שפוגע בעצמו ובקרובים אליו". אפשר להתווכח על נכונותה כאבחנה ספרותית, אבל לסיפור חייו של אסי דיין היא מתאימה כמו כפפה ליד. ההגדרה "עלייתו ונפילתו" לא תעשה צדק לאדם שכל חייו היו מהמורות, זינוקים למעלה והתרסקויות קשות והתרסקויות לתהום. הפרשה האחרונה בה הוא היה מעורב היתה אולי הקשה ביותר: דיין הורשע בתקיפת בת זוגו ונשלח למעצר בית אותו עשה ב"פונדק 101” אי שם בערבה. אך מסתבר שדיין לא צריך לעשות דבר בשביל שהשם שלו יעורר שערוריה. בדומה לנסיבות שאפפו את סוגיית מתן פרס ישראל לשמוליק קראוס לפני מספר שנים, האקדמיה לקולנוע סופגת בימים אלו ביקורת מצד ארגוני נשים על רקע ההחלטה להעניק לדיין פרס מפעל חיים.
 
חשוב שיהיה ברור שאסי דיין הוא מגדולי יוצרי הקולנוע שהיו בישראל. “החיים על פי אגפא" ו"שמיכה חשמלית ושמה משה" הן יצירות מופת בקנה מידה בינלאומי. מכלול היצירה של דיין, שיעבור הנצחה תחת ההגדרה הבעייתית "מפעל חיים", ראוי לפרסים ולשבחים מקיר לקיר. אך במקביל צריך לזכור גם שהאמנות של דיין היא לא קלף במונופול, היא לא "כרטיס יציאה מהכלא". האם אפשר להפריד בין דיין האדם ודיין היוצר? ואם כן, האם נכון לעשות זאת? בטח ובטח תחת השם "מפעל חיים", נראה שלא. נראה שיחד עם התינוק הזה אנחנו מכניסים לבית גם מים עומדים עם ריח מבאיש במיוחד.

אין תשובה חד משמעית במקרה הזה. דיין הוא דמות ש"שנויה במחלוקת" זו ההגדרה המוחלטת שלה, הוא דמות חצויה - בפסגה כאומן ובקרשים כאדם. למרבה הצער,כבר נוכחנו לדעת שאנחנו מתעניינים בפרטים הרכילותיים והקלים לעיכול של חייו של דיין, ולא ביצירה שלו. מה ששערורייתי באמת בהחלטה של האקדמיה הקולנוע היא שהיא בחרה להעניק לדיין את הפרס לא למרות המאורע, אלא בגללו. זה לא שלאקדמיה לקולנוע יש חיבה מיוחדת לבני זוג מכים, אלא שאנחנו, כחברה, אוהבים דמויות בעייתיות, אוהבים נקודות שפל. ואסי דיין העניק לנו שפע חומר להצצות שכאלה, החל מקוקאין וכלה באגרופים.
 
ניתן לקחת כמקרה נגד את סוגיית דודו טופז. ברור שטופז לא ראוי לשום פרס, לא כאדם ובוודאי גם שלא כיוצר. ברור גם שמעשיו של טופז חמורים בהרבה מאלו של דיין (במקרה של האחרון מדובר בתקיפה חד פעמית וספונטנית, כאשר הראשון עסק בקשירת קשר למספר מרובה של תקיפות). אבל טופז היה דמות מגוכחת גם לפני הנפילה הגדולה, והלעג התקשורתי שאותו הוא סופג (במקרה הטוב, במסווה של חמלה מתנשאת) הוא התפרצות של רגשות בוז שהצטברו בעניינו עוד כשהוא סתם הצהיר על עצמו בתור "הראשון לבידור". דיין חסין מפני כך, כי הוא יוצר איכותי ונחשב, לכן אנחנו תמיד נעדיף לסנגר עליו. מספיק למדוד את מימדי הפופולריות של צ'ארלס בוקובסקי, ארנסט המינגווי ופיל ספקטור כדי להיווכח שאנחנו אוהבים את האמנים שלנו מופרעים והרסניים.

קשה להאמין לטענה של האקדמיה לקולנוע לפיה היא מעניקה את הפרס על בסיס יצירה אמנותית בלבד. מצד שני, אפשר גם לחלוק על העמדה שנקטו ארגוני הנשים, לפיה מעשיו של דיין הופכים את סרטיו ללא ראויים. יחד עם זאת, הסוגיה המצערת ביותר היא שדיין, שהרוויח את הפרס ביושר, לא מקבל אותו מהסיבות הנכונות. העובדה היא שאנחנו לא כל כך מתעניינים באמנים אלא אם הם עושים משהו מביך שפתאום מושך את תשומת הלב שלנו. בלי לשפוט, למדוד או לנתח את דיין ולטעון שהמעשים שלו היו זעקה לעזרה. האקדמיה לקולנוע היא שצריכה לעמוד למשפט על כך שבכלל ראתה לנכון להציב בפנינו את את הדילמה שיוצרת את הפולמוס בעד או נגד מתן הפרס לדיין. גם אם הוא לא ראוי לפרס היום, הוא בהחלט היה ראוי לו לפני שנה, לפני חמש שנים ואפילו לפני עשור. איפה הייתם עם פרסי מפעל החיים שלכם אז? ככל הנראה, עם האף עמוק בצהובונים, כיאה לאנשי אקדמיה מובילים.
 
  
 
תגובות
הוסף תגובה 0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.