גדי טאוב חוזר בזמן

 
אם תחפשו טוב, תוכלו למצוא אותו באלנבי. גדי טאוב
אם תחפשו טוב, תוכלו למצוא אותו באלנבי. גדי טאוב צילום: ענבר זערפני
 
עודכן 08:57 20/05/2009
סנונית ליס

הסופר גדי טאוב לוקח אותנו לסיבוב בתחנות הרוח שמרכיבות את עולמו התרבותי. הוא מספר על המסע באמריקה עם ספר של ויליאם ויליאם פוקנר ביד ומוזיקה של ברוס ספרינגסטין ברקע, על ההלם לאחר הצפיה ב"ספרות זולה" של טרנטינו ועל מועדוני החשפנות באלנבי שהובילו אותו לכתיבת ספרו האחרון

 
 
 
 
 
הרומן עב הכרס ורב המכר האחרון של גדי טאוב, "אלנבי" (בהוצאת ידיעות ספרים) ראה אור לא מכבר ומתרחש בחצרות האחוריות של תל אביב. לכבוד הספר הוא סיפר לנו על תחנות התרבות המעצבות של חייו.

גדי טאוב הוא סופר, עיתונאי וד"ר להיסטוריה של ארצות הברית. הוא הגיש תכניות בערוץ הראשון ובגלי צה"ל, ערך את כתב העת לספרות "מקרוב", התארח בקביעות במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" והופיע בתוכנית "מועצת החכמים" בערוץ 10. בנוסף, טאוב מלמד באוניברסיטה העברית ובמכללה למנהל. הוא כתב את ספרי עיון, ספרי סיפורת וספרי ילדים.

>>> משהו לשמוע
 

הלהיטים הגדולים של סיימון וגרפונקל

משהו אחר. סיימון וגרפונקל
משהו אחר. סיימון וגרפונקל צילום: אימג'בנק/GettyImages
הייתי חולה. הייתי בן עשר. הוצאתי את התקליט הזה. הסתכלתי. שני אנשים מבוגרים, יושבים ליד גדר רשת. רקע ירוק. נראה מעפאן. אבל נמאס לי מהטלוויזיה הלימודית, או משהו כזה. היה משעמם, לא זוכר בדיוק. שמתי על הפטיפון. ואז קרה לי משהו אחר. חדש. נפתחה דלת. החלטתי להיות מוזיקאי. כמעט, כמעט הצלחתי.

The Dreaming / Kate Bush

עד הצבא הייתי בטוח שאני אהיה מתופף. שלושה מורים: רוק, ג'אז וקלאסי. שעות אימונים ביום. להקה. הכל. כשעברתי לתל אביב, לקראת סוף הצבא, עוד התפרנסתי מלנגן ב"כוסית". פעם בשבוע בתופים עם פסנתרן שאני לא זוכר איך קוראים לו, פעם בשבוע שרתי עם גיטרה. באמצע התקופה הזאת שמעתי את התקליט הזה של קייט בוש. לא שמעתי דבר כזה עד אז, או מאז. מוזיקה ישר מתת ההכרה. בערך בתקופה הזאת נפרדתי מהחלום להיות מוזיקאי. מתנת פרידה, התקליט הזה.

Small Change / Tom Waits

זה היה בדירה ההיא ברחוב ז'בוטינסקי. החלום על מוזיקה התחלף בחלום על כתיבה. טום וייטס היה מפלט מעולם הפלסטיק הנוצץ שהתחיל לצמוח מסביב כבר אז, עוד לפני ערוצי הטלוויזיה המסחריים. בעולם שלו היו רחשים דקים, פרטים ספציפיים. עולם מחוספס ועדין, לפני שהכל נהיה חלק וגס, לפני שעברו על הכל במקינטוש.

>>> משהו לראות
 

"מופע האימים של רוקי" / ג'ים שרמן

טקסי וחוצה גבולות
טקסי וחוצה גבולות צילום: מתוך "מופע האימים של רוקי"
"דונט דרים איט, בי איט", אומר השיר. וכמו שהסרט הזמין לחצות את הגבול בין הצופים לסרט – אורז, נרות, עיתונים על הראש, כל הטקס – ככה הוא הזמין גם לחצות את הגבול בין הפנטזיה למציאות. בתור בן-עשרה זה נשמע לי כמו הבטחה שיש משהו מפתה שם בחוץ, מעבר לירושלים. הסתבר שזה נכון.

"נרדפי החוק" / ג'ים ג'רמוש

לא היה לי סרט שכל כך כל כך התאים לזמנו. דירה שכורה, הראשונה שלי בתל אביב, קומת קרקע בלי טלפון. רחוב ז'בוטינסקי פינת הירקון. $80 אני, $80 השותף. שמענו טום וייטס. קראנו מדריך הטרמפיסט לגלקסיה. היינו ותיקי ג'רמוש כי ראינו כבר את Stranger than Paradise. רוברטו בניני, וג'ון לורי, מה-זה באו לנו טוב, יחד עם וייטס. רחוק מירושלים אפילו הדכדוך נראה קודם כל רומנטי.

"ספרות זולה" / קוונטין טרנטינו

יצאתי מהסרט המום. קראתי את אתגר קרת על הסרט וידעתי שזה לא משהו שיעבור לנו. כתבתי על הסרט וידעתי שזה לא יעבור גם לי. טרנטינו – מעבר לכל הברק, מעבר לכל החן – עשה דבר גדול: החזיר את הכבוד לסיפור. חיסל את הסכסוך בין "עלילה" לבין "אומנות". הזדהות, רגשות חזקים, עם צחוק אבל בלי האירוניה. שמתי בצד כל מה שכתבתי עד אז. החלפתי דיסקט.

>>> משהו לקרוא
 

"אבשלום אבשלום" / ויליאם פוקנר

כשאמריקה מושכת יותר מהודו. עטיפת הספר
כשאמריקה מושכת יותר מהודו. עטיפת הספר
הייתי סטודנט בתחילת הלימודים. אמריקה משכה אותי יותר מהודו. רציתי ניו יורק. רציתי כבישים פתוחים. לבד במכונית. חציתי ככה את הקרוליינות, שתיהן, ואת ג'ורג'יה, עם ברוס ספרינגסטין בטייפ של האוטו היפני. מוטלים זולים בווירג'יניה. מועדוני-לילה זולים עם ג'אז זול. לקראת הטיול הזה קראתי את פוקנר. הדרום שלפני מלחמת האזרחים. אנשים קשים. סלעיים. תומס סתפן, הדמות הראשית, "האיש הזה, שעבר ביגיעה בביצה, שלא נותר לו דבר, לא להנחותו ולא להמריצו, לא תקווה ולא אור, רק כעין אי-תבוסה שאין לה תקנה" – רוח הרפאים שלו נסעה איתי בטויוטה עד פלורידה.

"דבר קטן וטוב" / ריימונד קארבר

בא טוב עם טום וייטס. אם וייטס היה מה שקורה כשהשנסון הצרפתי פוגש את הריק האמריקאי, קארבר זה מה שקורה אחרי שמורידים מזה את השאנסון. הייתי חשדן בהתחלה. אחר כך מוקסם. אחר כך ניסיתי לכתוב סיפורים בעצמי.


"סודות אל. איי." / ג'יימס אלרוי

קניתי את הספר הזה אחרי נחיתה בניו יורק, לפני שנה. נכנסתי לחנות ספרים איך שהגעתי, כי ידעתי שאני לא אירדם לפחות שעתיים שלוש. לא יכולתי לעזוב את הספר 14 שעות רצוף. אכלתי רק סוכריות סקיטלז ושתיתי מים מהברז במלון. זה מעשה ספרותי עוצר נשימה. יש בספר אולי חמישים דמויות, והעלילה הכי מסובכת שנתקלתי בה. ואתה לא מאבד את החוט. מדהים. ומעל הכל, לכל איש, לכל שם, יש אופי שהוא רק שלו.

>>> הופעות
 

שלום חנוך, בתיכון שליד האוניברסיטה

שלום חנוך, אבל בגלל אלון הילל
שלום חנוך, אבל בגלל אלון הילל צילום: איציק שוקל
גיל 15 נדמה לי. התגנבתי אל מאחורי הקלעים. עמדתי מהצד של הבמה וראיתי בדיוק מה אלון הילל עושה עם הפדל וההאי-האט של מערכת התופים. נגנבתי (שזאת מילה שעד כמה שאני יודע שלום חנוך המציא אותה, בשיר "לילה"). רציתי ש"פנס הרחוב" לא יגמר אף פעם. אני אוהב את אלון הילל עד היום.

להקת זמן, קולנוע ירושלים

זאת הלהקה שהייתי המתופף שלה. גיל 17. זאת הופעה שאני בהחלט לא אשכח. התחלתי את הקאבר של "רוק אנד רול" של זפלין לאט מידי. זוועה. לא ידענו איפה לקבור את עצמנו שיר שלם. עד היום יש ירושלמים שמזכירים לי את זה. לא צריך במלים: "טאם-טא-טא-טאם, טא-טא-טא-טא...". כשאומרים את זה מספיק לאט אני מבין לבד.

Weather Report, בנייני האומה

עם עומאר חכים על התופים. הפעם לא יכולתי לעמוד מאחורי הקלעים. וזה מאסטר מסדר גודל שלא ראיתי אף פעם מקרוב.

>>> מקומות בילוי
 

מדבר

הבר המיתולוגי. הייתי שם כמעט כל לילה במשך תקופה מסוימת. אז הייתה הרגשה, בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים שהנה הנה משהו הולך לקרות. דור פורץ דרך, אנחנו נהיה. עיתון העיר. "מה יש" בגלי צה"ל. רציתי להיות חלק מזה. לא הבנתי למה אני מרגיש לא לגמרי שייך. בסוף התברר שלא קורה הרבה, ואין למה להיות שייך. אזעקת שווא. כתבתי ספר על הדור הזה, שנחשב ספר עיון, אבל הוא בעצם ספר קינה על מה שלא קרה.

Mother

בסמטאות שאחרי השדרה התשיעית ומתחת לרחוב 14. הייתה שם מסיבה קבועה בימי שלישי, "ג'קי 60" קראו לליין. מה שחשבתי שיכול לקרות כשראיתי את הרוקי הורור פיקצ'ר שואו, קרה שם. הייתי כבר גרוש. הכל היה מותר ושום דבר לא היה צפוי. או ככה הרגשתי. עד שהכרתי את הקיטקט-קלאב בברלין, והיה צריך לאפס מחדש את הסקאלה.

אלנבי 40

משהו כמו 7 שנים זה המקום הקבוע שלי. ברגע הראשון שנכנסתי – הלם. אחר כך נהיה לי נוח כמו שב"מדבר" לא היה יכול להיות לי עוד אלף שנה. דרך הקהל הזה הכרתי את מועדוני החשפנות, וככה התחיל רומן ארוך עם המועדונים האלה שנגמר ברומן עוד יותר ארוך בשם "אלנבי".
 
  
 
תגובות
הוסף תגובה 0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.