כשבנו של שרון מת

 
עודכן 10:16 19/01/2006
הארון תחאוכו

בספר "הרועה", שנכתב על שרון בשנה שעברה, מתואר גם סיפור מותו של גור, הבן הבכור. גור נהרג מפליטת כדור מנשק ישן של המשפחה. פרק מהספר

 
 
 
 
 
מנער שמנמן לגנרל ולמנהיג (רויטרס)
מנער שמנמן לגנרל ולמנהיג (רויטרס)
בשנה שעברה פרסמו העיתונאים גדי בלום וניר חפץ (הוצאת ידיעות אחרונות) את הספר "הרועה" על סיפור חייו של אריאל שרון. בראיון לאחר צאת הספר סיפר ניר חפץ כי "מעטים הם ראשי המדינות בשנות האלפיים, שיכולים להתהדר בסיפור חיים מרתק, שנוי במחלקות ושזור בהיסטוריה של מדינתם למן יום היווסדה - כמו זה של אריאל (אריק) שרון, ראש ממשלת ישראל". חפץ: "היה זה דוד בן גוריון, "אבי המדינה", שסיפר לו אגדה סינית עתיקה ושינה את שמו משיינרמן לשרון".
 

טיול בירושלים אחרי המלחמה

עטיפת הספר "הרועה" (הוצאת ידיעות אחרונות)
עטיפת הספר "הרועה" (הוצאת ידיעות אחרונות)
בספר מסופר איך הפך הילד השמנמן והתלמיד הבינוני, בן למשפחה דלה ומנודה מכפר מל"ל , לגנרל ולמנהיג? בפניכם מובא קטע נבחר מהספר על מותו של גור, בנו הבכור של אריאל שרון. גור נהרג מפליטת כדור מנשק שהחזיק שרון בביתו.

"אחד הדברים הראשונים שעשה אריק שרון, אחרי ששב הביתה ממלחמת ששת הימים, היה לקחת את לילי וגור - שהיה כבר בן עשר וחצי - לטיול בירושלים, בכותל המערבי וביהודה ושומרון. זמן קצר לאחר מכן התבקש האלוף שרון על ידי שר האוצר, פנחס ספיר, לצאת למסע התרמה והסברה בתפוצות, כאחד מקומץ הגנרלים המנצחים של צה"ל שהיוו אטרקציה בפזורה היהודית בפרט ובעולם הרחב בכלל. אריק טס למזרח הרחוק, לאוסטרליה ומשם לטהרן, שם בילה 24 שעות עם יעקב נמרודי, הנספח הצבאי הישראלי באיראן. משם חזר למחלקת ההדרכה בצה"ל".
 

"שרון עושה הכל כדי להפוך לדמות נערצת"

אריאל שרון (לעמ)
אריאל שרון (לעמ)
החזרה שלו למה"ד ולמחנה המטכ"ל היתה הפעם בתור גיבור מלחמה, שעתידו לפניו. שמו נישא בפי כול, הוזכר באופן תדיר בעיתונות ובכלי התקשורת האלקטרוניים, וברחוב הישראלי הפך אריאל שרון לדמות נערצת. עיון בארכיון העיתונות של שרון מלמד, שעד למלחמת ששת הימים, על אף פעולות התגמול הרבות שבהן השתתף, הקמת יחידה 101, הפיקוד על הצנחנים וכמובן הקרב במיתלה, שמו הוזכר בצורה מוגבלת ומעלליו היו יותר עניין לשיחות מפה לאוזן.

החל מקיץ 1967 פרח הרומן שלו עם התקשורת עד שהגיע לממדים שהאפילו על קצינים בכירים ממנו ועל מפקדיו. התקשורת אהבה אותו, והוא אהב את התקשורת. קרון המלחמה של אריק הפך מוקד משיכה לעיתונאים עוד בסיני, במהלך מלחמת ששת הימים, ויריביו בצמרת צה"ל טענו ששרון עושה הכול במהלך הלחימה כדי להפוך לדמות נערצת ושהוא מערבב שיקולים צבאיים מבצעיים עם אמביציות אישיות. אריק לא נתן לביקורת הזאת להפריע לו. הוא אהב את הערצת הציבור, נהנה מכל רגע של תהילה והאמין שזה יהיה הכוח האמיתי שלו מול יריביו הרבים. בכלל, שלושת החודשים שבאו אחרי מלחמת ששת הימים היו תקופת זוהר בחייו. בקריירה, באהבה, במשפחה.
 

תכנית האחיזה בשטחים שנכבשו

שרון בכנסת (לעמ)
שרון בכנסת (לעמ)
אריק שב לתפקידו המשרדי בקריה בתל אביב, כראש מחלקת מה"ד, אך במקביל ניצל את התקופה שאחרי מלחמת ששת הימים לסיורים בשטחים שנכבשו במלחמה - רמת הגולן, חבל עזה ובייחוד יהודה ושומרון - כמעט על בסיס יומיומי, סיורים שבמהלכם למד להכיר את השטח על בוריו והפך למומחה ולידען גדול בכל מה שקשור להתמצאות בשטחים הכבושים.

תוך כדי הסיורים התגבשה במוחו תוכנית אסטרטגית, בת שני שלבים, לחיזוק האחיזה הישראלית בשטחים שנכבשו: השלב הראשון, שהיה ביכולתו של שרון לקדמו, היה העברת בסיסים צבאיים רבים ככל האפשר לתוך יהודה ושומרון. השלב השני, שכאלוף בצה"ל לא היה בסמכותו, היה להקים יישובים יהודיים בשטחים, להיאחז בקרקע ולקבוע עובדות בשטח. כעת הופנה האדרנלין שלו למפעל זה.

אריק החל להעביר בסיסי הדרכה, שהיו באחריותו כראש מה"ד, לשטחי יהודה ושומרון. בדרך הוא נאלץ להילחם בגורמים שונים בצבא, שהתנגדו למהלך שכזה, אולם לבסוף התגבר על המתנגדים. תוכנית אחרת שלו, לשכן את בני משפחות הקצינים ואנשי הקבע של צה"ל ביהודה ושומרון, לא צלחה. שר הביטחון, משה דיין, התנגד לה. במקביל, ניסה אריק לשכנע שרים ואישים פוליטיים לתמוך בהקמת יישובים אזרחיים ישראליים ביהודה ושומרון, אך נסיונותיו אלו לא צלחו בשלב זה. אריק הסביר, שצריך ליצור עובדות בשטח, כדי שברגע של חולשה - כאשר יופעל על ממשלת ישראל לחץ בינלאומי להחזיר למדינות ערב את יהודה ושומרון, חבל עזה או רמת הגולן - לא נגיד לעצמנו שממילא אין שם כלום ואפשר לעזוב.
 

על הסוס עם הבן גור

שרון עם אשתו לילי (לעמ)
שרון עם אשתו לילי (לעמ)
ביולי 1967, שבועות ספורים בלבד אחרי סיום מלחמת ששת הימים, החלה מלחמת ההתשה, שהוכרזה על ידי נאצר והתנהלה לסירוגין משך שלוש שנים לאורך הגבולות עם מצרים וירדן, ובמידה פחותה גם בסוריה ולבנון, כל זאת עד לסיומה באוגוסט 1970. התקריות הבלתי פוסקות, בייחוד בסיני ובבקעת הירדן, חייבו את אריק, מתוקף תפקידו כראש מה"ד, לעסוק בתכנון מערך אימונים והדרכה שיכשיר את יחידות צה"ל לפעולות עומק נגד צבא מצרים ובסיסי המחבלים בירדן. העבודה במטכ"ל גזלה ממנו שעות רבות, אבל בכל זאת, אין מה להשוות את תקופת מה"ד לתקופות שבהן היה משועבד לצנחנים.

מבחינת מצבו המשפחתי והאישי, זה די התאים לו באותה תקופה, כי עמרי היה בן שלוש וגלעד התקרב לגיל שנה. אריק בילה איתם ועם לילי שעות רבות בבית והיה יוצא לרכיבות על סוסים עם גור. אריק העיד על עצמו שהבילוי בחיק המשפחה התחיל להרגיע אותו. בספרו האוטוביוגרפי, לוחם, הוא מספר שגור היה רוכב מיומן. אריק תמיד רכב מאחוריו, כדי שיוכל לשמור עליו, והרגיש שהוא האדם המאושר ביותר עלי אדמות להיות אב לבן נפלא כמו גור. אריק מספר שם, שגור יפה התואר פיתח תכונות מנהיגות, ואריק אהב להתבונן איך כל כך הרבה ילדים וחברים מתקבצים סביבו.
 

ירייה בודדת שהרגה את הבן האהוב

אריאל שרון על חוף הים התיכון (לעמ)
אריאל שרון על חוף הים התיכון (לעמ)
האידיליה הזאת נקטעה בבת אחת ערב ראש השנה, 4 באוקטובר 1967, כאשר אריק ישב בביתו שבשכונת צהלה. השעה היתה תשע בבוקר. אריק היה שקוע בענייניו. לילי יצאה לעשות קניות אחרונות לחג. אריק שוחח בטלפון בחדר השינה עם חברים, שהתקשרו לאחל חג שמח, ובחדר הסמוך שיחק גור בן ה 11 עם ק', חבר מהשכונה.

תוך כדי שיחה בטלפון, נכנס גור לחדר השינה של אריק ולילי, הודיע לאביו שהוא יוצא לשחק בחצר הבית עם החבר - והצדיע לאריק הצדעה צבאית כמעין מחווה משעשעת של פרידה. חלפו עוד שתי דקות, מסביב הכול היה רגוע בפרבר המגורים השקט והיוקרתי, עד שירייה בודדת של רובה פילחה את הדממה ולאחריה שמע אריק חבטה חזקה וזעקה.

אריק עזב את שפופרת הטלפון תלויה באוויר, רץ אל החצר, ושם נגלה לעיניו מחזה מזוויע: בנו האהוב גור שכב על הרצפה, שותת דם, כאשר חור של קליע נפער בפניו באזור העין. לא הרחק מהילד הפצוע היה מוטל רובה ישן, שהיה תלוי בבית משפחת שרון למזכרת על אחד הקירות, ובאוויר עמד עדיין ריח של אבק שריפה. החבר של גור, ק', עמד בסמוך המום וחיוור. גם עמרי שרון בן השלוש וחצי וגלעד שרון בן 11 החודשים היו בקרבת מקום וראו מה קרה.
 

אולי יקרה נס

שרון עם ראש הממשלה מנחם בגין (לעמ)
שרון עם ראש הממשלה מנחם בגין (לעמ)
אריק, שהבחין מייד כי מצב בנו אנוש, הרים את גור בזרועותיו, נשא אותו בריצה אל המכונית, אבל כשהגיע לרחוב נזכר שלילי נסעה עם המכונית לקניות. בלית ברירה הוא רץ עם הילד בזרועותיו לבית שכנו, מפקד חיל האוויר, אבל מוטי הוד לא היה בבית. משם יצא אריק שוב בריצה לרחוב, כשגור בזרועותיו, עצר מכונית אקראית שנסעה בכביש, וביקש מהנהג להסיעו לקליניקה רפואית סמוכה. תוך שתי דקות הגיעו למרפאה ושם האיץ הרופא באריק להמשיך לנסוע מייד לבית החולים תל השומר, כדי לא לאבד זמן יקר.

אריק כתב בספרו לוחם, שכמי שראה בחייו הרבה פצועים והרוגים, אף אחד לא היה צריך להגיד לו שהפציעה של גור חסרת סיכוי להצלה. הוא ידע זאת ברגע שראה את גור שוכב על הדשא בחצר. אבל כמו כל אבא, אריק רצה להיאחז בתקווה שאולי יקרה נס, ולאחר שהרופא אמר לו לקחת את גור לבית החולים הוא יצא בריצה למכונית והתיישב עם גור על ברכיו במושב האחורי. החולצה של אריק נספגה בדמו של גור. נדמה היה לו שנצח נצחים חלף בדרך לבית החולים תל השומר, ועד שהגיעו לשם, גור כבר מת בזרועותיו.


לילי שרון התבטאה פומבית פעם אחת ויחידה, בריאיון שהעניקה לעיתונאית שרית ישי לוי מהיומון חדשות כעשרים שנה מאוחר יותר, על מאורעות היום המר והנמהר שבו נהרג גור. "יצאתי העירה לקנות מתנות לחג, לילדים ולחמותי. הדבר היחיד שהספקתי לקנות היה טרנינג לגור. היום לכל ילד יש טרנינג, אז זה היה חלום. ראיתי שאני מתעכבת, וצילצלתי הביתה. אריק היה צריך ללכת לצבא, להרמת כוסית לשנה החדשה. הטלפון היה כל הזמן תפוס. טילפנתי לשכנה וביקשתי שיקראו לאריק לטלפון. ואז השכנה שאלה: 'לילי, איפה את?' אמרתי: 'בעיר'. היא אמרה: 'את לא יודעת כלום?' אמרתי: 'לא יודעת, מה?' והיא: 'גור נפצע. לילי, לקחו אותו לתל השומר'. נהגתי כמו משוגעת. כל הדרך התפללתי שהלוואי שהוא נפצע באצבע, הלוואי שזה משהו קטן ולא חשוב. הגעתי לבית החולים וביקשתי לראות את גור שרון. 'אי אפשר לראות אותו', אמרו לי, 'מי את?' אמרתי: 'אמא שלו'. זה יצא לי כך ספונטני. אמרו לי: 'זה לא אפשרי'. שאלתי למה. ואז לקחו אותי לחדר עם רופא וסיפרו לי".
 

"אריק לא התגבר"

 שרון ודב שילנסקי בבחירות 92' (לעמ)
שרון ודב שילנסקי בבחירות 92' (לעמ)
"זה קרה דקה", המשיכה לילי לתאר את הטרגדיה, "אחרי שיצאתי מהבית ואני עוד הבטחתי לו שמייד כשאחזור, אקח אותו להסתפר. הייתי בטוחה שאני מביאה לו את הטרנינג והוא קופץ עלי בשמחה. הוא כל כך רצה אותו. פתאום מבינים את משמעות המשפט 'עולמי חרב עלי'. לא יכולתי לסבול יותר את קרני השמש, לא יכולתי לסבול שאני נהנית מהשמש והוא לא. חצי שנה מחיי הפסדתי. גלעד היה אז בן 11 חודשים, ואני לא יכולתי שנים אחר כך לזכור את התפתחותו. ואריק, הוא לא התגבר. הוא פשוט למד לחיות עם זה".

בתשובה לשאלת העיתונאית, האם גור נהרג מנשק של אריק, ענתה לילי באותו ריאיון: "בנוסף לכאב, לטרגדיה, היתה הרכילות המרושעת. הוא בכלל לא נהרג מנשק של אריק. זה היה אחרי מלחמת ששת הימים. אריק קיבל במתנה מאחד הלוחמים רובים עתיקים, בני מאה וחמישים שנה, שהוא מצא. רובים כאלה שמטעינים דרך הלוע. הם היו חלודים, ומצאו חן בעיני גור. הוא ביקש שנתלה אותם על קיר חדרו לקישוט. באותו יום בא אליו ילד שכן, שהיה ידוע כשובב גדול, והוריד את הרובים מהקיר. הוא הביא איתו גם חומר נפץ. לקח דקות עד שגור נהרג. זה לא היה נשק של אריק. זה קרה כשכל הילדים שלי היו במטר מרובע אחד. גלעד היה בלול ועמרי עמד ליד גור. רק בנס שלושתם לא הלכו".
 

דרישה לחקור

אריאל שרון (לעמ)
אריאל שרון (לעמ)
בידיעה שהתפרסמה ביומון ידיעות אחרונות מייד אחרי החג, ב 8 באוקטובר 1967, תחת הכותרת "מותו של גור אריות", לא מצוין כלל שנכח במקום האסון ילד נוסף. באותה ידיעה חדשותית תואר האירוע הטראגי כאילו גור עצמו הוא ששיחק ברובה ממנו נפלטה בטעות הירייה. אריק לא השלים עם מצב זה, שבו נוצרו כביכול ספקות סביב נסיבות מותו של בנו האהוב, ודרש לקיים חקירה משטרתית יסודית. הוא שכר את שירותיו של עורך דין שמואל תמיר, שייצג שנים רבות לפני כן את מאיר הר ציון בפרשת הנקמה על רצח אחותו שושנה הר ציון ז"ל, כדי שיוודא שהמשטרה לא תסגור את התיק בטרם תגבש ממצאים חד משמעיים ומסקנות ברורות. חקירת המשטרה העלתה, שהילדים הכניסו חלקי מתכת ואבק שריפה לרובה.

בספרו האוטוביוגרפי, בן הארץ הזאת, תיאר עורך דין שמואל תמיר את חלקו כך: "אחרי מלחמת ששת הימים פקד את אריק אסון כבד. בנו גור נהרג מפליטת כדור מרובה ציד ישן, שהיה תלוי בבית כמזכרת. הוא נפגע בעת ששיחק ברובה בחברת ילד מבוגר ממנו. הכרתי את גור בן העשר. היתה לו אישיות, והוא היה מקסים ומוכשר. אריק אהבו מאוד והקשר ביניהם היה עז ומיוחד. הלום (צער) מאסונו, בא אלי אריק ובקשה בפיו: 'גור היה מחונך משחר ילדותו למשמעת קפדנית בנושא נשק, ידע היטב שאסור לגעת בו, ומעולם לא שיחק ברובה. אני בטוח שהוא לא ירה בעצמו בשוגג, אלא הילד המבוגר הוא שירה בשוגג. אינני רוצה לתבוע אף אחד. אבל אני רוצה שייחשפו הממצאים ושהמשטרה תשתכנע שגור לא ירה'... נעניתי לבקשתו. כחודש למדתי את הנושא על בוריו, כולל את חישובי הבליסטיקה, ולאור העובדות שהצגתי קיבלו חוקרי המשטרה את גרסתו של אריק".
 

"היו שם כל מיני רובים"

למשפחתו של הילד ק', שכיום הוא כבר גבר נשוי ואב לילדים, יש גרסה אחרת לגבי השתלשלות האירועים הטראגית. גם הם מודים שק' היה הראשון שאחז ברובה, אולם לטענתם שניות ספורות לפני שנפלטה הירייה לקח גור מידיו של ק' את הנשק, הביט לתוך הקנה כדי לבדוק מדוע הוא לא יורה ולחץ בעצמו בשוגג על ההדק, תוך כדי התבוננות. עוד טוענים במשפחת ק', כי "בבית משפחת שרון היו כל מיני רובים אחרי מלחמת ששת הימים", וכי "היה נוח לאריק וללילי להאשים דווקא את הילד האחר שהיה עם גור בעת האסון". זקני שכונת צהלה מספרים על מערכת יחסים טעונה ועכורה שהשתררה בין שתי המשפחות לאחר הטרגדיה. אריק לא סלח לק', התעמת פרונטלית עם אמו ועם אביו החורג (אביו הביולוגי של ק' נפל במלחמת העצמאות), והאשים את הילד בגרימת מותו של גור. בשלב מסוים שיגר אביו החורג של ק' מכתב תלונה לרמטכ"ל, שבו קבל על התנהגותו של אריק.

אריק היה שבור מהאובדן. הוא רצה לטמון את גור ליד אמו, מרגלית, שהיתה קבורה בבית העלמין האזרחי בקריית שאול, מרחק כמה מאות מטרים בלבד משכונת צהלה. אלא שהוא לא הצליח להשיג בו ביום מקום פנוי ליד חלקת הקבר של האם, ובצר לו פנה לרב הראשי הצבאי, האלוף שלמה גורן, שאותו הכיר היטב, והאחרון ניצל את קשריו בחברה קדישא כדי להסדיר במהירות את הנושא הכאוב. גורן, שהגיע לקריית שאול כדי לוודא באופן אישי שבקשתו נענתה לשביעות רצונו המלאה של שרון, עמד מעל חלקת הקבר של מרגלית ואמר לאריק שהיא לקחה אותו בחזרה אליה.
 

האירועים סביב אריק חזקים ממנו

שרון (משמאל) עם רבין ויקותיאל אדם (לעמ)
שרון (משמאל) עם רבין ויקותיאל אדם (לעמ)
ההתארגנות לטקס הקבורה היתה מהירה משום שעל פי ההלכה היהודית, הלוויה היתה צריכה להתקיים ביום האסון, לפני שייכנס בשעות הערב של אותו יום חג ראש השנה היהודי. לפני שמסע הלוויה יצא מבית החולים תל השומר, ביקש אריק להביט פעם אחרונה בבנו המת, לבדו. הוא נזכר בפעם האחרונה שבה ראה את גור בין החיים, כשהילד הצדיע לו בחיוך שובבי בחדר השינה, וביקש שרכב צבאי יסיע את הגופה בדרכה האחרונה לבית הקברות.

הידיעה על מות בנו של מייסד יחידה 101 וגיבור מלחמת ששת הימים שודרה ברדיו וקהל אלפים התקבץ בבית העלמין קריית שאול כדי ללוות את האלוף שרון ברגעיו הקשים. בזכרונו של אריק נחרט רגע מסוים מתוך טקס הקבורה, הרגע שבו הגיע לנקודת היציאה של מסע הלוויה בתל השומר אדם, שאריק כמובן ידע מיהו אבל בשלב זה טרם הכירו באופן אינטימי: מנהיג גח"ל, מנחם בגין. אריק הביט מבעד לחלון מכוניתו בבגין, שעמד בצד הדרך כשמבט של עצב עמוק נסוך על פניו, והמבט המיוסר של בגין נגע לליבו.
חצי שעה מאוחר יותר, כשעמד מעל לקבר הפתוח של בנו, נזכר אריק ברגע קשה אחר שהיה לו לפני חמש וחצי שנים באותו המקום בדיוק: הוא נזכר בהבטחה, שהבטיח מעל קברה הפתוח של מרגלית, לשמור על גור. שוב ושוב ניקרה במוחו ההכרה, שהוא לא קיים את ההבטחה.

זו היתה הפעם הראשונה בארבעים שנות חייו, שאריק חש כי האירועים סביבו חזקים ממנו עד כדי כך, שלא בטוח כי יצליח אי פעם להתאושש ולחזור לאיתנו. מחשבות טורדות רדפוהו 24 שעות ביממה. הוא שיחזר במוחו אלפי פעמים מה קרה, לעיתים בצורה רצונית ולעיתים באופן בלתי רצוני, למרות שכמובן ידע שכל זה לא יועיל שהרי בלתי אפשרי להחזיר את גלגל הזמן לאחור. ימי "השבעה" היו קשים מנשוא. זאב סלוצקי ויתר החברים הקרובים מיחידה 101 ומן הצנחנים לא משו ממנו כל תקופת האבל.
 

הכוח של לילי

שרון עם לילי (לעמ)
שרון עם לילי (לעמ)
גם אחרי תום שבעת ימי האבל הרשמיים היו לו התקפים של מרה שחורה והחברים התקשו לסייע לו לצאת מהמצב הנפשי הקשה שאליו נקלע. "באותם ימים היינו מאוד מודאגים לאריק", סיפר אחד מהם, "כי לאחר מותו של גור הוא מיאן להינחם. למזלו הגדול לילי היתה לצידו ברגעים האלו, והיא זו שנתנה לו את הכוח לשרוד ולהתגבר". אריק ניסה להשקיע עצמו מבוקר עד לילה בעבודתו הצבאית, כדי להעסיק את הראש ולשכוח, אבל במשך תקופה ארוכה מאוד היו היגון והגעגועים לגור מכים בו ברגע שהיה חוזר לבית בצהלה, בית שבו כל קיר וכל חפץ הציפו זכרונות נוגים. באותן שעות קשות הוא נהג לשקוע בשיחה אל תוך הלילה עם לילי, שהמתינה לשובו עירה, פעמים רבות על עניינים אחרים שאינם קשורים לגור, עד שהיה נרגע. כאשר דיברו באופן מפורש על גור, שניהם היו פורצים בבכי.

זמן קצר לאחר מותו של גור, החליטה לילי להביא עוד צאצא לעולם, אבל לא הצליחה להיכנס שוב להיריון. שנים של נסיונות הנחילו לה ולאריק רק אכזבה ועוד אכזבה. בשנת 1982 היא הצליחה סוף כל סוף להיכנס להיריון, אבל בחודש החמישי להריונה, איבדה את התינוק. בשנים שלאחר מות גור אירגן אריק בכל שנה מרוץ סוסים לזכר בנו הבכור, שכה אהב לרכב, במסגרת אירועי הסוסיאדה, אבל הוא עצמו הקפיד לשמור על שתיקה בכל מה שקשור למות הילד ולא התראיין על הנושא הכאוב לו ביותר. כעבור 36 שנה, לאחר שנבחר לכהונה שנייה כראש ממשלה בינואר 2003, התרכך משהו בתוכו והוא נאות לומר כמה מילים על הפרשה בריאיון טלוויזיה לעיתונאי רפי רשף.
 

הראיון אצל רשף

בתחילת הריאיון, ששודר בערוץ 2, הראה רשף לשרון בן ה 75 אלבום עם תמונות מילדותו של אריק ומצעירותו. בתמונות מצולמים אביו, סמואל, אמו, ורה, אחותו, דיתה, ושלושת בניו, גור, עמרי וגלעד. התצלומים הוקרנו על מסך הטלוויזיה, ולאחר מכן התמקדה המצלמה בראש הממשלה הישראלי, שפניו לבשו ארשת נסערת מאוד. "תרשה לי לדבר על תמונה אחת, שנגעה לליבי באופן מיוחד", אמר המראיין רשף. "זו תמונתו של בנך הבכור, גור, שנראה ילד מקסים".

"כן", ענה שרון, "הוא היה באמת ילד מקסים, עם חוש מנהיגות מיוחד, מאוד מוכשר, רוכב מעולה, השתתף בתחרויות רכיבה. הוא היה בן 11 כשנהרג. זה לא מפליטת כדור. הוא נורה על ידי נער אחר".
רשף: "מפליטת כדור של נער אחר?"

שרון: "כן. הוא היה ילד שהתייתם מאמו, מאשתי הראשונה מרגלית, שאנחנו קראנו לה גלי. גלי נהרגה בתאונת דרכים בדרך לירושלים בגיל מאוד צעיר".
רשף: "בגיל עשרים ותשע".

אריק: "היא היתה מאוד מוכשרת, הגיעה לתפקידים מאוד בכירים בתחום העיסוק שלה, אחות פסיכיאטרית. לפני מותה, בגיל מאוד צעיר, היא שימשה כבר כמפקחת ראשית".

שתיקה. המצלמה מתמקדת בפניו של אריק, שנראה כמי ששוקע בזכרונות. המראיין לא מתערב, ושרון הוא זה ששובר את הדממה באולפן. "הילד היה באמת ילד מאוד מיוחד", הוא אומר. "אולי הדבר הכי נורא שאני זוכר בנושא הזה, כן, זה את אותו בוקר שבו הוא נהרג. הייתי בבית, ולפתע שמעתי ירייה. יצאתי החוצה, וראיתי אותו מוטל ליד שני אחיו, עמרי וגלעד. החזקתי אותו בידיי וחיכיתי שמישהו יקח אותי לבית חולים. ככה הוא גסס לי בידיים. הוא נורה בראשו, בעצם לא היה לו סיכוי".
 

"סוג של רגשי אשם?"

שוב שתיקה ושוב ראש הממשלה שרון הוא זה ששובר אותה. "כמובן", הוא אומר, "שיש לי הרבה זכרונות של טיולים ונסיעות ממנו, באמת הוא היה ילד מיוחד במינו. מאוד מעניין, כל כך הרבה שנים חלפו מאז שהוא נהרג בערב ראש השנה, וכל ערב שנה עברית חדשה אנחנו עורכים לו אזכרה. כל כך הרבה שנים חלפו מאז, ואנחנו לא מפרסמים, לא מודיעים - והחברים פשוט באים. עדיין, באים חברים שלו מהתקופה שהוא היה תלמיד בבית הספר. הוא היה ילד מאוד מוכשר".

רשף: "זו קלישאה, שהזמן מרפא את הכאב?"

אריק: "תראה, לכאבים האלה אין מזור. בתחילה זה הרי מכה בך אלף פעמים ברגע. כן, אתה אומר לעצמך, מה היה קורה אילו היית עושה כך? או אם היית עושה אחרת? מה היה קורה אילו".

רשף: "זה סוג של רגשי אשם?"

אריק: "לא, לא רגשי אשם. אתה יודע, אתה מתלבט עם עצמך. אחר כך זה ממשיך להכות בך כל הזמן. אם אתה שואל אותי, אין יום שאני לא נזכר בכך. אבל כשאתה עוסק בעשייה - אינני יודע איך זה משפיע על מי שלא עוסק בעשייה ורק חי עם השכול הזה כל הזמן - אבל כשאתה עוסק בעשייה כל הזמן, זה עוזר לך להתגבר".

רשף: "יש אנשים שאינם מתאוששים משכול אף פעם, בוודאי לא משכול שנוחת עליהם לפתע. אצלך, זה סוג של אישיות, או עניין של החלטה?"

אריק: "במידה רבה זה קשור לאישיות. זה לא שזה לא כואב, אתה רואה שזה כואב, אבל יש בי יכולת להתגבר על דברים מאוד קשים".
 
  
 
תגובות
הוסף תגובה 0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.