הגנרל חושב מחדש על הצבא

 
עודכן 18:10 12/11/2005
פול טיילור, רויטרס

המלחמות המודרניות כבר אינן מה שהיו פעם, טוען הגנרל רופרט סמית', ויחד עמן צריך להשתנות גם הצבא. איך מתמודדים עם האיומים החדשים?

 
 
 
 
 
אחד מחייליה המעוטרים של בריטניה. סמית' (רויטרס)
אחד מחייליה המעוטרים של בריטניה. סמית' (רויטרס)
מדוע פעמים תכופות כל כך המערב מנצח במלחמות, ואז הולך ומפסיד את השלום? מפקד לשעבר בנאט"ו, ששירת בפעילות מבצעית בצפון אירלנד, עיראק ובבלקנים, מנסה להתמודד עם השאלה הזו בספר מאתגר, שמעודד שינוי מוחלט של החשיבה על הדרך שבה מדינות מערביות מארגנות ומשתמשות בכוח הצבאי שלהן.
 
לוח שנה של חייל בעיראק שסופר את הימים לשחרור (רויטרס)
לוח שנה של חייל בעיראק שסופר את הימים לשחרור (רויטרס)
צבאות המערב עדיין ערוכים להילחם ב"מלחמות תעשייתיות", אומר הגנרל לשעבר סיר רופרט סמית', אחד מחייליה המעוטרים ביותר של בריטניה. הצבאות הללו הפסיקו להתקיים בסוף מלחמת העולם השניה ב-1945. "המלחמה לא קיימת עוד", הוא כותב.

סמית' תוקף את הדיבורים של נשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש, אודות "מלחמה בטרור" לאחר המתקפה ב-11 בספטמבר 2001 על ארצות הברית. סמית' מכנה דיבורים אלה כ"הצהרה ללא משמעות שימושית", מאחר ששום תוצאה סופית אינה אפשרית.

"הטרוריסט מדגים הבנה טובה יותר של שימוש בכוח לצורך השגת מטרותיו הפוליטיות מאשר אלו שמתנגדים לו – הן מנהיגים פוליטיים והן ממסדים צבאיים".

מרבית הקונפליקטים המודרנים, טוען סמית', הם "מלחמה בין האנשים", שבה ניתן לעשות רק שימוש מוגבל בעוצמה הצבאית להשגת המטרות האסטרטגיות, שהן לזכות בליבם ובמחשבתם, ולשנות את התנהגות היריב.

אפילו כאשר צבאות מערביים מנצחים בקרבות קונוונציונלים, כמו בפלישה האמריקנית לעיראק להפלת סדאם חוסיין ב-2003, הם לרוב נכשלים בהשגת מטרותיהן הסופיות. זאת, משום שמנהיגיהן הפוליטיים משבשים את התוצאות או שלוחמי הגרילה מערימים עליהם או מתמידים יותר מהם.
 

טבעה המשתנה של המלחמה

קונפליקטים מלוכלכים. חייל אמריקני בעיראק (רויטרס)
קונפליקטים מלוכלכים. חייל אמריקני בעיראק (רויטרס)
"אנחנו לא מבינים כיצד להשתמש בכלי כדי להשיג את המטרות שאנו רוצים", אמר סמית' בריאיון לרויטרס. "הצד השני בעיראק היה מוצלח בהרבה מארצות הברית או בריטניה בשינוי המנטליות של העם".

הצבא אינו מצויד כראוי להתמודדות עם העימותים, שהאינטנסיביות שלהם נמוכה, שבהם מתמודדות מדינות או קואליציות נגד כוחות חסרי מדינה. בעימותים מסוג זה ניתן להשתמש רק בכוחות מוגבלים תחת מבטה המתמיד של התקשורת כדי להשיג מטרות, שלעיתים הן מעורפלות.

"מאז סוף המלחמה הקרה נעשה שוב ושוב שימוש בכוח, אולם הוא נכשל בהשגת המטרות המצופות", כתב סמית'. "נעשה בו שימוש לא נכון, ובמקרים אחרים מנהיגים חששו להשתמש בו כי הם לא הצליחו לראות את היעילות שבכך".

הוא מזכיר את מלחמת המפרץ מ-1991, שהצליחה להבריח את העיראקים מכוויית, אולם לא לבסס סדר ויציבות באזור. הוא מזכיר גם את "ההתערבויות ההומניטריות" שכשלו בסומליה ובבלקנים. סמית' פיקד על הדיביזיה המשוריינת הבריטית במלחמת המפרץ הראשונה, והיה מפקד כוח האו"ם בבוסניה ב-1995.

בסקירה נרחבת על טבעה המשתנה של המלחמה, טוען סמית' כי הטלת פצצת האטום על הירושימה חתמה את שלב המלחמה הטוטאלית בין כוחות ענק, שלב שהחל במסעותיו של נפוליאון בתחילת המאה ה-19. "הפרדיגמה הזו של מלחמה תעשייתית בין מדינות נקרעה לגזרים, מילולית, ב-6 באוגוסט, 1945", הוא כותב.

אולם ההיררכיות הצבאיות והמדיניות בשני הצדדים של מסך הברזל התעלמו ממציאות זו במשך 45 שנים, אוגרים את כוחותיהם והטילים שלהם למלחמת עולם שלישית ובלתי אפשרית, בזמן שהם ניהלו מלחמות אחרות, אינטנסיביות פחות, באותו זמן – האמריקנים בקוריאה ווייטנאם, הרוסים באפגניסטן.

הטיעון של סמית' מצא לו הד בדיווח של המכון הבינלאומי למחקר אסטרטגי, שטען כי כוחות המערב יאלצו לחשוב מחדש על האסטרטגיה שלהם, בגלל שהסכסוך בעיראק הראה את הגבולות של הצבאות הקונוונציונליים.

בדו"ח השנתי שלו, "האיזון הצבאי", הודיע המכון כי צבאות קונוונציונליים נשאבו לתוך קונפליקטים מלוכלכים, לרוב בערים, היכן שהם מתייצבים מול אויבים, שאינם פגיעים לגאדג'טים המתקדמים, שהיו אמורים להזניק את המלחמה לשלב הבא.
 

סכסוך בלתי נגמר

מאז נפילת חומת ברלין, אומר סמית', האיומים המרכזיים לביטחון הבינלאומי הגיע מהתפרקותן של מדינות, מאבקי גרילה, ורשתות טרור עטופות צללים. "אלו אותם סוגים של אויבים שמולם אנו מתמודדים תכופות כיום, בעולם שלאחר המלחמה הקרה, למרות שאנחנו מנסים לדחוס אותם חזרה למודל התעשייתי: להשתמש בכוח ובכוחות על פי דוֹגְמַה ולא על פי המציאות", הוא טוען.

הרצף, שאנו מתמודדים מולו, אינו עוד שלום-משבר-מלחמה-פיתרון-שלום, אלא מצב מתמיד של עימות וקונפליקטים. קונפליקטים נוטים להישאר נצחיים, הוא אומר, ומזכיר את הסכסוך הישראלי פלסטיני או העוינות בת 55 השנה שבין צפון קוריאה לדרום קוריאה, סכסוך שעדיין כובל את הכוחות האמריקנים באזור, ונעשה לאחרונה לגרעיני.

הצבא מוגבל בשימוש שלו בכוח על ידי כבלים פוליטיים, כמו הצורך להימנע מניכור של האוכלוסיה האזרחית, הסף הנמוך של נפגעים, שהציבור מוכן לסבול, והצורך לשמור ציוד וכוחות.

סמית' אומר כי ארצות הברית ונאט"ו (הברית הצפון אטלנטית) עלולים להיות מצוידים פחות טוב מהאיחוד האירופי להתמודדות עם הקונפליקטים המודרניים. האיחוד האירופי מחזיק צבא זעיר יחסית, עם ניסיון בבניית אומות, שיטור ובניה מחדש. זאת בתנאי שהאיחוד האירופי יוכל לגייס רצון פוליטי.

הוא לא מתאר בפרוטרוט כיצד יש לשנות את הצבאות המזויינים, אולם ההשלכות של הטיעון שלו הן שהצבא זקוק לפחות טנקים, ספינות מלחמה ומטוסי קרב ויותר מודיעין, משטרה, רשות אזרחית ומומחי תקשורת.

מעל הכל, הוא מתעקש, על השימוש בכוח להיות "טבוע" באסטרטגיה פוליטית כוללת להשגת המטרה הנחשקת.

בדיוק בזה נכשלה ארצות הברית בעיראק, טוען סמית', בכך שלא הצליחה לתכנן כראוי את הכיבוש והבניה מחדש שלאחר המלחמה, לצפות את ההתנגדות או להבין כיצד יש לזכות בליבם של העיראקים.
 
  
 
תגובות
הוסף תגובה 0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.