כשמדברים לא יורים - לכן חבר, בוא נדבר

 
הרב פרומן עם ערפאת (צילום: באדיבות הרב מנחם פרומן)
הרב פרומן עם ערפאת (צילום: באדיבות הרב מנחם פרומן)
 
עודכן 13:13 01/02/2005
הרב מנחם פרומן

הרב מנחם פרומן, מראשוני המתנחלים, חושש כי הדרך היחידה להתגבר על הדמוניזציה ששני הצדדים מטפחים היא לדבר. כן, גם עם הפלסטינים

 
 
 
 
 
למבוגרים מאיתנו זכורים וודאי המפגשים בין שמאל לימין, דתיים וחופשיים, לאחר רצח יצחק רבין ז"ל. זוכר אני אישית את הטלפונים שהרצתי לחבריי מהשמאל ומהימין מייד לאחר הרצח, ואת ההתכנסות של רבנים וסופרי שמאל במקום הרצח במוצאי השבת, שבוע בדיוק לאחר המעשה הנורא.

הפעם נראה לי שיש צורך להקדים את הרעה. כרגע רכבת ההתנתקות ורכבת ההתנגדות להתנתקות דוהרות זו לקראת זו על מסילה אחת, וההתנגשות ביניהן נראית כמעט בלתי נמנעת. כרגע יש את כל הנתונים להניח שתהיה בין שתי התנועות הללו התנגשות שתוצאותיה קשות יותר מן הרצח של יצחק רבין ז"ל.

מה יכול להיות יותר קשה מרצח של אדם? ידועים דברי חז"ל שכל אדם הוא עולם מלא, ועל כן הרס חייו של אדם הוא הרס עולם שלם. מה שנראה לי חמור יותר מהרצח, הוא הרס העולם שבנינו כאן בארץ בחמישים ושש השנים האחרונות, הרס העולם המשותף שלנו )שעשוי חס וחלילה להתבטא בשפיכות דמים לא רק של אדם אחד(, והעיקר, הרס הסיכוי לעולם משותף.

השותפות בין הציבור הדתי לבין הציבור החופשי בארץ איננה דבר מובן מאליו. קיומם זה בצד זה של עולמות רוחניים שונים כל כך דורש עבודה וגם תפילה. כרגע נראה לי שתכנית ההתנתקות עלולה להרוס קיום משותף זה.
 

האהבה לעם, לארץ

המצב עתה קשה מאוד. הביטו איך רואים שני הצדדים זה את זה על רקע תכנית ההתנתקות? הציבור התומך בתכנית מסתכל על המתנחלים ואוהדיהם כעל פנאטים האטומים בתוך תפיסת עולם קנאית שאין מה לדבר איתם. הציבור המכנה עצמו "אוהבי ארץ ישראל" רואה את התומכים בהתנתקות כבוגדים.

בתור מי ששייך לציבור הזה – חברתית ותרבותית – רציתי לתרום לשיחה מלב אל לב בין שני הציבורים שלנו בכך שאדבר בגילוי לב כיצד רואה הציבור שלנו את מתנגדיו. בעיני הציבור שלנו ברית עם אנשים שכופרים בעיקרים של קיומו האנושי, דורשת מאמץ גדול של היפתחות אל עולם שונה וזר.

הבסיס למאמץ זה היא האהבה. האהבה תנצח את הפערים בין העולמות. איזו אהבה? כפי שניסח זאת הרב קוק (שהוא הוגה הדעות המוביל של הציבור שאליו אני משתייך) זאת האהבה לעם – לארץ.

שירת "האזינו" שבסוף ספר דברים, המציגה את עצמה כתמציתה של התורה, מסתיימת במילים "אדמתו-עמו". אהבת אדמת ישראל זהה עם אהבת עם ישראל. תכנית ההתנתקות נתפסת כהתנתקות מהאהבה הזאת – לארץ ולעם. מי שבא לעקור אותי ואת בניי ואת נכדיי מבתינו, אינו אוהב אותנו.
 

אנו עומדים לפני שעת ההכרעה

תפיסה זו של בגידה בברית האהבה מועצמת על ידי הטענה שכאן בוגד הציבור הליברלי גם בעקרונותיו שלו בדבר זכויות האדם, שאין המדינה יכולה להפקיע אותן. אני מניח ששנים רבות לא זכה עמוס עוז לפופולריות כמו בימים אלה, כאשר בציבור שלי מצטטים וחוזרים ומצטטים את דבריו החריפים מלפני שנים רבות על כך שפקודה לבצע טרנספר (של ערבים) היא פקודה בלתי חוקית ותובעת מאדם מוסרי "לפוצץ אותה" בפועל.

התחושה היא שיותר חשוב לעקור את תפיסת העולם "הפרימיטיבית" של המתנחלים (דבקות פרימיטיבית באדמה) מאשר לדאוג לשלום, והראיה היא שתכנית ההתנתקות נוסדה בלי קשר לשאלה אם הפלסטינים יתנו תמורתה שלום.

הלך רוח זה שלנו מוכרח להיתפס במחנה השני כקריאת תגר על יסודות החברה וכקריעה של המרקם החברתי. המתנחלים ואוהדיהם אינם מקבלים את התשתית לקיום חברה אנושית רבת גוונים ודיעות. גוש אמונים הם כופרים – כופרים בסמכותו של החוק, שרק על בסיסו יכולה להתקיים מדינת ישראל. הם פורעי חוק וכל קריאה להתנגד לפינוי בתיהם היא הסתה. לאחר תדמיות אלה, מה יהיה?

נראה לי ששני הצדדים מרגישים שאנו עומדים לפני שעת ההכרעה. תומכי ההתנתקות מרגישים שהנה, עוד מעט, יכריעו את המערערים על קיום המדינה ויעקרו את העשבים השוטים האלה מהחברה הישראלית. לכאורה נראים הדברים שאמנם תקוותם עומדת להתגשם. יש רוב בכנסת לתכנית ההתנתקות, הוקמה ממשלה על בסיס התכנית, צה"ל הוא צבא חזק המוכן לבצע את התכנית, התקשורת ומערכת המשפט נראות בדרך כלל כתומכות בביצוע ההחלטות המוצדקות והלגיטימיות של המערכת השלטונית
 

אולי ניצחון שיושג בכוח לא היה מתוק כל כך

אבל לא כל המתנחלים מיואשים. הם מאמינים שיוכלו לגייס כוח מוסרי ופיזי עממי, שיוכל להפוך את תכנית ההתנתקות לבלתי ניתנת לביצוע. אלפים יבואו "ביום פקודה" אל גוש קטיף, אלפי חיילים יסרבו להשתתף במבצע העקירה, עם ישראל יטיח בפני המערכת השלטונית – ממונית – חוקתית – תקשורתית: מושחתים נמאסתם!

גם הטרור הפלסטיני יעשה את פעולתו. ואז מה? גם במחנה שלי ישנה ציפייה שתהיה הכרעה. אם הבולדוזר אריק שרון, עם כל הכוחות התומכים בו, לא יצליח לבצע את ההתנתקות, רעיון פינוי ישובים ירד אחת ולתמיד מעל סדר היום הציבורי. ואז מה? לפני עם ישראל לא תהיה דרך אחרת, אלא להתפכח מהאשליות, להתעשת, ולרדת בכוח על הפלסטינים ולהגיע הכרעה צבאית.

ובכן, קרבה שעת ההכרעה, בעוד חודשים ספורים יוכרעו המתנחלים – או אולי יוכרעו מתנגדיהם. ומה יהיה אחרי שעת ההכרעה? אולי הניצחון במאבק הכוחות לא יהיה מזהיר כל כך? אולי ניצחון שיושג בכוח ("כוח החוק" או לעומתו "כוח העם") לא יהיה מתוק כל כך?

האם אפשר להימלט מניצחון כזה? האם יש דרך?

אפשר לחשוב, אפשר לדבר. אם נדבר, אם ידברו שני המחנות זה עם זה, אולי נמצא דרך להמלט מן הניצחון ההרסני של מחנה זה על משנהו. אם נדבר, אולי נפתח להבין את היסודות החיוביים שיש בכל מחנה. אם ידבר מחנה השמאל עם מחנה המתנחלים אולי ייפתח להבין מהי האהבה של אדם לאדמתו. אם ידברו המתנחלים עם מחנה השלום, אולי ייפתחו להבין מהי אהבת אדם. אולי האהבה והשלום ינצחו. אולי נעבור את שריון התדמית שלובש כל מחנה בעיני משנהו, ונגיע אל לבו של השני.

עצם קיומו של דו-שיח גלוי לב נראה בעיניי העיקר, להעלות את התרבות הישראלית לרמה ערכית חדשה. דברים היוצאים מהלב עשויים להיכנס אל הלב ולגעת בלב בעיות הקיום שלנו כאן.
 

בואו נדבר

אבל אינני חושב שאסור להביע כאן גם את התקווה שדו שיח רוחני חדש עשוי להביא גם לפתרונות מעשיים חדשים. כשאומרת התורה כי האדם נברא בצלם אלוקים אולי כוונתה לבטא את הרעיון שיש ברוחו אפשרויות אינסופיות. "שחקי שחקי על החלומות, זו אני החולם שח, כי עוד באדם אאמין, גם ברוחו רוח עז" – מאמין אני שמתוך דו-שיח מלב אל לב בין אוהבי האדמה לבין אוהבי האדם אפשר יהיה להגיע גם לפתרון מעשי של שלום. לא רק שלום בין היהודים, אלא גם שלום עם שכנינו הפלסטינים.

שהרי גבר המסוכסך עם אשתו בגלל החותנת אינו יכול להציע שלום לאשתו ולומר לה: הרי העיקר שנינו, עזבי את אמא שלך. האישה אוהבת את אמה, ובלי לעשות שלום עם החותנת, לא יוכל לומר הגבר שהוא באמת אוהב את אשתו. המתנחלים לא יכולים לדבר רק בשם "אחדות ישראל" ו"אהבת ישראל". הם לא יכולים להציע לשמאל הסכמה הדדית בלי להציע להם דרך מעשית איך עם ישראל יחיה בשלום באזור הזה ובעולם האנושי כולו, שהרי זוהי הבעיה המשגעת את השמאל (אינני מסתיר את הרגשתי שהתכנית לעקור עשרות ישובים ואלפי משפחות יהודיות היא בעיניי שיגעון מוסרי).

בואו נדבר. עצם הדיבור ימנע את הדמוניזציה ההדדית. עצם הדיבור עשוי להמיס את הנתונים הקשים שהם הבסיס למלחמת אחים, חס וחלילה. עצם הדיבור עשוי להפרות ולהעלות.

חבר אתה חסר. חבר בוא נדבר, אולי נתחבר.
 
  
 
תגובות
הוסף תגובה 0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.