האם אני אמא טובה?

 
עודכן 10:53 28/11/2017

יש ימים בהם רוני תוהה אם יש בה את מה שנדרש להיות אמא טובה. אלו אותם ימים בהם ילדיה מוציאים אותה מדעתה, גורמים לה לבכי, חוסר אונים ופקפוק בדרך שבה בחרה לחנך אותם. טור שנכתב בכנות מעומק הרגשות, שכל אמא מרגישה לפעמים

 
 
 
 
 
צילום : אלבום פרטי
 

 

באחת השבתות, אחרי חופש ארוך ארוך של הילדים מהמסגרות, לקחתי אותם לפארק פעילויות לילדים, שם פגשנו חברות עם הבנות שלהן. מאחר שהילדים כבר היו רוויים חופש וכנראה, רוויים אמא, הם הקפידו להעביר את הזמן בניג'וסים ונידנודים. בין לבין, דרשו אוכל, שתיה, על הידיים, ליווי צמוד לכל חלקה טובה ובעיקר, צעקו ובכו. עכשיו, זה לא שאני מופתעת שהילדים עושים את זה. אבל המינונים הצליחו להביא אותי לידי בכי.

 

אשה כבת 60 שישבה איתנו בשולחן, רק אמרה כמה הילדים יפים וחמודים וציינה שאני מחבקת אותם המון ומנשקת, ואצלם, זה ממש לא היה ככה. בחינוך של פעם לא רצו לפנק את הילדים, הקפידו לא לחבק יותר מדי ובני משפחה לא הורשו לקנות מתנות כי, "זה יקלקל את הילדים". כשהיא שמעה שהילדים ישנים איתי באותה מיטה, עיניה כמעט יצאו מהמקום. היא סיפרה לי איך ישבה לילות ארוכים ליד המיטות של ילדיה והתחננה שילכו לישון. הסתכלתי עליה ולא ידעתי מה להגיד. חשבתי בלבי איזו ילדות עצובה, כמעט בלי מגע וקירבה, עם משמעת חזקה מאוד וכל מה שיכולתי להגיד זה שאני חושבת שהזמנים ישתנו ושהדבר הכי חשוב מבחינתי הוא לתת להם חום ואהבה, תחושת ביטחון ויציבות, ושידעו, שתמיד אהיה שם בשבילם.

 

עשר דקות אחר כך הגדול פרץ במתקפת דרישות חסרת תקדים שכללה מכות קטנות, איומים בבכי חזק, שלא ידבר איתי, שירביץ לאחיו ובעיקר שהוא לא רוצה שאהיה אמא שלו יותר. וכל זה כי סירבתי לקנות לו ארטיק נוסף לזה שכבר אכל קודם.

 

 

אחרי נסיונות ארוכים של הרגעה ופישור, אחזתי אותו בידי, העמסתי את האחיו הקטן על הידיים והלכתי איתם לאוטו. שם, אחרי שחגרתי אותם וישבתי בבטחה בכסאי, עם מזגן דולק וחלונות סגורים, פרצתי בבכי מר ואומלל. ברגעים כאלה אני תוהה מי נתן לי רשיון להורות, ומתי תגיע האמא של הילדים האלה ותיקח אותם ממני, כי לי, מתברר, אין מושג מה לעשות איתם.

 

יש המון רגעים בהורות שנדמה לי שזה פשוט גדול עליי, העניין הזה של להיות אמא. לקחת אחריות מלאה וכוללת על שני יצורים יפים ובעלי פוטנציאל, ולגדל אותם בזהירות בלי שיקרה להם שום דבר בדרך. להפוך אותם לאנשים טובים ומועילים לחברה, כאלה שיגידו עליהם מלח הארץ, שידעו להבחין בין טוב לרע, ידעו לתת ולקבל, יהיו מנומסים וחכמים, אסרטיביים אך צנועים ובעיקר ינהגו בנעימות ובהוגנות לסביבה.

 

כשאני עוברת איתם ימים בהם הם משולחי כל רסן, שהגרמלין הקטן שבהם יוצא החוצה, אני תוהה עד כמה אני כשירה לתפקיד הזה, של להיות אמא שלהם, האם אני מסוגלת לעמוד באתגרים שהם והמציאות מציבים לי, בלי לחוות התמוטטות עצבים ולצאת אמא היסטרית, שכדאי שתחסוך כסף לטיפול נפשי מהרגע הראשון?

 

מצד שני, לפעמים אני תופסת את עצמי בזמן שאני משחקת עם הילדים, קוראת איתם סיפור או צופה מהצד בדינמיקה שלהם משחקים יחד ומתחבקים, והלב שלי מתמלא באושר וגאווה, אני מחייכת ואומרת לעצמי "סחתיין, שיחקת אותה. איזה ילדים יש לך, בטח עשית משהו טוב שהם יצאו ככה". כשאנחנו מתארחים או פוגשים בני משפחה, תמיד אחר כך אני מקבלת הודעות כמה היה כיף וכמה הילדים שלי נהדרים ומקסימים. בימים כאלה, אני מרגישה שאני אמא ממש בסדר ואולי, עם כל הקושי והדרמה, עוד יצא משהו טוב מהילדים שלי, ואף אחד מרשויות הרווחה לא ידפוק בדלת בעשורים הקרובים.


את הרגעים האלה אני צריכה לבקבק, לתעד בכתוב ובתמונה, שיהיה לי במה להתפלש ברגעים קשים ולהזכיר לעצמי שהאמהות שלי לא נמדדת ברגעי הקושי, אלא בכך שבסופו של יום הילדים שלי מחבקים ומנשקים אותי, אומרים לי שהם אוהבים והלכים לישון עם חיוך, ישנים, יפים כמו מלאכים.

 

 

 
צילום : שאטרסטוק
 
  
 
תגובות
הוסף תגובה 0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.