ראשי ערוץ עשר צרו קשר על אודותינו
 
 
 
 
 

איך תזהו הפרעות אכילה אצל ילדיכם?

 
עודכן 20:14 01/07/2017

היום, כבר בגיל 10 ילדות מוטרדות ממשקלן, לרוב התקין. הן פוחדות מהשמנה, יודעות מהן קלוריות ולפעמים נמנעות ממתקים כדי לא להשמין. מה נחשב להפרעת אכילה ולמה לנו כהורים אסור להשלים עם זה?

 
 
 
 
 
צילום : GettyImages/אימג'בנק
 

בשבועות האחרונים מתרבות הכתבות, הראיונות והעיסוק התקשורתי בנושא הכאוב של הפרעות אכילה. בעידן שבו העיסוק בדיאטות, במשקל ובגוף הפך להיות כמעט קונצנזוס בינלאומי, נדמה שלכל אדם שלישי יש קצת הפרעת אכילה.

 

אבל למעשה, הפרעת אכילה היא תחלואה שמוגדרת בספרי הרפואה ואיננה מאפיינת את כל מי שעושה דיאטה או שואף לרדת במשקל.

 

אז מה הן בעצם הפרעות אכילה?

הפרעות אכילה ידועות כרצף של מחשבות והתנהגויות סביב הגוף, האכילה והמשקל, אשר בהדרגה הופכות להיות יותר ויותר מרכזיות בחיי היום יום עד כדי התעסקות כמעט בלעדית בהן.

הפרעות אכילה אינן דווקא תת משקל. הן יכולות להיות במשקל תקין, במשקל מעט נמוך, או במשקל גבוה מהממוצע.

 

בשונה מהסטיגמה, המשקל והמראה החיצוני אינו המרכיב העיקרי המעיד על הימצאותה של ההפרעה.

מה שמאפיין אותה זו העצימות והטורדנות במחשבות והחשיבות העצומה שהאדם נותן לכל גרם. רבות נכתב על השפעת המדיה והתקשורת על ריבוי מקרי התחלואה, אך גורמי הסיכון הינם בכמה מישורים: משפחתיים, אישיותיים, גנטיים, ועוד. עם זאת, במחקרים שנעשו על כך נמצא כי ככל שנערות נחשפות יותר לתכנים המאדירים את הרזון ואת המראה החיצוני, דימוי הגוף שלהן שלילי יותר והדחף לרזון גבוה יותר.

 

לצערנו, בקרב הבנות בישראל, קיימת נטייה גדולה יותר להתנהגויות אלו, מאשר אצל מתבגרות בשאר העולם המערבי. יתרה מכך, בשנים האחרונות נרשמה ירידה בגיל שבו חלה ההפרעה. אם בעבר היה ידוע כי זה מתפרץ בגיל ההתבגרות, הרי כיום ההתחלה הינה גם בגיל טרום התבגרות, בגילאי 10-11.  כבר בגיל זה ילדות מוטרדות ממשקלן, לרוב התקין, פוחדות מהשמנה, יודעות מה הן קלוריות ולפעמים נמנעות ממתקים כדי לא להשמין. משום מה זה מפתיע אנשים. הם רק שוכחים שילדים גדלים בעולם המושגים של מבוגרים. משם הם לומדים, אותם הם מחקים ומהם הם שואבים רעיונות, שהופכים להיות שלהם.

 

בעולם המבוגרים בכל פינה ניתן לשמוע שיחה על איך ההיא ירדה, או חלילה עלתה, על קבוצת הרזיה שלאחרונה נפתחה ושם יורדים פלאים, גם אם המשקל ההתחלתי תקין, על דיאטת מיצים, ניקוי רעלים ועוד אין ספור אמצעים המקדשים את המטרה. בכל גיל לגיטימי למדוד היקפים, לשאוף למידות לא הגיוניות, להפחית אחוזי שומן, לחטב בלי סוף ולהפוך את החיים למרדף אין סופי אחר הרזון.

 

אבל, איך זה שמכל הדברים בעולם הפך הרזון להיות הכי מקובל? איך זה ש-6 מתוך 10 נערות ממדינות שונות בעולם, נמנעות מפעילות חברתית רק מפני שאינן אוהבות את דמותן המשתקפת במראה? למה לא כולן עסוקות בחלומות של מימוש והגשמה ורוצות להיות מדעניות, עיתונאיות, מרצות, חוקרות, אסטרונאוטיות או מנהיגות? למה עדה יונת אינה מעוררת השראה ואילו דוגמנית רזה לאחר לידה היא המודל לחיקוי והערצה? איך הגענו לאבסורד שלהיות "קצת אנורקטית" זה מעורר גאווה העיקר שבביקיני העצמות יהיו בחוץ?

 

נכון, אנחנו מגדלים ילדים בתרבות חולה וזה לא התחום היחיד שבו המסרים מעוותים. זה בא לידי ביטוי באי קבלת השונה, בהאדרת הכוח על פני הצדק, ובקדושת המפורסמים על פני אלו המשמעותיים באמת. אבל, האחריות הגדולה ביותר היא של ההורים.

 

 

אחריות הורית

הורים רבים חווים חוסר אונים וטוענים כי ,"אין מה לעשות, זאת החברה וכולם ככה. הילדה לא יכולה להיות חריגה. היא חייבת להיות רזה".

 

ואני עונה תמיד את אותה תשובה - "אין לנו שליטה על החברה והמסרים שמכל עבר מגיחים, אבל יש לנו השפעה על הילדה שיוצאת לעולם, שומעת, רואה וחשופה למסרים מזיקים". אנחנו אחראים ל"צידה לדרך" מגיל אפס אם לא אפילו מהבטן.

 

אם אנחנו לא נאדיר את המראה ואת זו שרזה, אם אנחנו לא נשים דגש על המשקל יותר מאשר על כל דבר, אם אנחנו לא נתלונן שעלינו קילו בחגים וזה איום ונורא, אם אנחנו לא נמדוד את המזון לפי אחוזי השומן והערך הקלורי, אלא לפי הבריאות, הסיפוק וההנאה, אם אנחנו באמת נחזור ונדגיש שיופי בא במשקלים שונים ובחיים יותר חשוב זה ערך עצמי על בסיס נתינה, קבלה והישגים -  אז יש סיכוי לא רע שנצליח לבנות "מערכת חיסונית" איתנה וחזקה שתעמוד בגאון מול אותם עיוותים חברתיים והחיידק האלים שנקרא "להיות רזה ויהי מה" פשוט לא יצליח לחדור.

זה דורש קודם כל התבוננות עלינו, על התפיסות והעמדות שלנו ,מתוך יושר וכנות. רק אז יש באמת סיכוי לשינוי. אם אנחנו נקבל החלטה שהצלחה אינה נמדדת על פי המידה (במכנסיים) והפוטנציאל של הילד או הילדה חשובים יותר מכל אמירה סביב הגוף והמשקל אז ניצחנו לא רק בקרב, אלא במלחמה כולה.

 

אז לפני שמפנים אצבע מאשימה החוצה כלפי החברה ומרימים כתפיים בחוסר אונים "כי ככה זה" , כדאי שנפנה את המבט פנימה ונהיה עם עצמינו אמיצים, כי השינוי שלהם מתחיל בשינוי שלנו.

 

 

 
צילום : Getty Images / אימאג'בנק
 
  
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה 0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.