ראשי ערוץ עשר צרו קשר על אודותינו
 
 
 
 
 

איזו מין אמא היא ליהיא גרינר?

 
עודכן 11:05 23/04/2017

היא מעדיפה לרקוד ולהשתולל עם הילדים במקום לשבת ללמוד יחד מספרים ואותיות, מאמינה שילדים מתקדמים בקצב שלהם וההורים לא צריך להילחץ. אבל מה עושים כשהילד שלך מבולבל כי את מדברת בעברית ובאנגלית?

 
 
 
 
 
צילום : אלבום פרטי
 

ליהיא גרינר, בת 32, אשת טלוויזיה ופרסום, נשואה ליוסי צבר, בן 30, משווק פרויקטים בתחום הנדל"ן.

מתגוררים בגבעתיים, הורים למייקל, בן 3, ולג'ולין, בת שנה וחודש.

 

יום במשפחת גרינר-צבר מתחיל בשעה 7:00 כשאבא יוסי מתעורר עם הילדים ומפרגן לאמא ליהיא לנמנם עוד קצת. יוסי מכין לג'ולין בקבוק, מייקי משחק ואחר כך אמא ליהיא מתעוררת ומכינה פנקייקים מקמח כוסמין ושמן קוקוס - "אצלנו בבית מקפידים על אוכל בריא". אמא בוחרת בגדים ואבא מלביש ומצחצח שיניים, אמא מסיימת בסרט בשיער וקוקו לג'ולין וכל אחד לוקח ילד לגן."מי שממהר לוקח את מייקי ומי שפחות לוקח את ג'ולין ברגל עם שני הכלבים" אומרת גרינר. "בסך הכל אנחנו עובדים בשיתוף פעולה בבוקר והילדים זורמים. מייקל לפעמיים בורח כשרוצים להלביש אותו אבל ברגע שהוא מבין שמחכה לו בגד של ספיידרמן הוא מייד מתייצב וזה נגמר בטוב."

 

בגן הילדים נפרדים יפה, מייקל רץ בכיף אל הילדים שמקבלים אותו באהבה. "הוא ילד מאוד אהוב", אומרת גרינר.

אחה"צ אמא ליהיא אוספת את שני הילדים מהגנים ואז הולכים הביתה או לחבר או לגינה או לג'ימבורי עם חברים.

ג'ולין הולכת לישון כבר ב18:30 כך שאין הרבה זמן. "אני משתדלת שיהיה כיף אחה"צ כי אין לנו הרבה זמן ביחד. אנחנו משמיעים מוזיקה, רוקדים, נהנים. אני פחות אמא שתשב עם מייקל על מספרים או אותיות כי נראה לי שהוא עשה מספיק בגן ועכשיו צריך להשתחרר וליהנות. אנחנו לפעמיים מכינים ארוחת ערב ביחד, מבשלים יחד".

 

ב17:30 כבר עושים מקלחות ב18:00 ג'ולין הולכת לישון ונרדמת במהירות עם בקבוק וחיתול בד.

מייקל הולך לישון ב19:30 לרוב אחרי טלוויזיה אבל נרדם ללא בעיה, "בזכות זה שהם הולכים לישון מוקדם יש לי חיים, זה חשוב לנו. בימים האחרונים הורדתי את האייפד כי זה היה קשה לנתק אותו ממנו ומאז גם אם הוא מבקש הוא מבין שלא יקבל וזה ממש עובד לנו".

 

 
צילום : אלבום פרטי
 

יש לכם בבית חוקים? גבולות?

"אין אצלנו חוקים וגבולות. עכשיו אנחנו מבינים שזה כנראה לא נכון למייקל אחרי שהגננת דיברה איתנו ואמרה שמייקל צריך לדעת וללמוד את הגבולות שלו. מייקל ילד מאוד אהוב בגן אבל לא קל לו והוא לא תמיד מיישר קו עם כולם ואפילו מרביץ. אנחנו מבינים שכנראה הוא זקוק לזה והתחלנו עכשיו לעבוד על זה. מייקי הכי קטן בגן, קשה לו לשבת, עדיין לא גמול פיקס מחיתול, לא קל לו עם החוקים של הגן ועכשיו אנחנו מנסים לעזור לו. התחלנו לעשות "פיפי פרס" ונראה שזה מתקדם."

 

איך היה המעבר מרווקות לאימהות? המעבר במקרה שלך היה חד ומהיר? היית בשיא התהילה אחרי "האח הגדול" ומהר מאוד הגיעה הזוגיות עם יוסי.

"יצאתי מ"האח הגדול" באפריל ואחרי חמישה חודשים הכרתי את יוסי. אחרי חודש התארסנו ותוך שמונה חודשים, ביוני 2012, התחתנו ובסוף 2013 נולד מייקל. הייתה לנו שנה של נשואים עד שהפכנו להורים. כשמייקל הגיע הכל היה טבעי, אהבנו יוסי ואני להיות אחד עם השני לפני שמייקל נולד וזה הרגיש כיף שהוא מצטרף אלינו. יוסי אבא מאוד פעיל, שותף מלא ומפרגן וזה מאפשר לי להיות חופשייה, לעשות את הדברים שאני אוהבת כך שאני לא מרגישה שאני מוותרת או שמשהו חסר לי. הכל בזכות הפרגון של יוסי."

 

"לא היה לי שוק אחרי הלידה של מייקל כי יש לנו סבתות ממש צעירות ועוזרות וגם האחיות של יוסי עוזרות ואנחנו מוקפים במשפחה תומכת ואוהבת כך שאף פעם לא הרגשתי בודדה. האמהות באה לי מאוד טבעי. בהתחלה לא רציתי לקבל עזרה אבל ברגע שהבנתי שחייבים עזרה, שחררתי וזה היה שינוי גדול. הייתי אז הרבה בטלוויזיה ומייקי היה איתי וכל פעם היו מחזיקים אותו ושומרים עליו והיום הוא ילד מאוד פתוח וחברותי."

 

איזו אמא את? כמו שחלמת להיות?

"אני חושבת שכן. אני אמא מאוד משחררת, לא היסטרית, רגועה, מושלמת ולא מושלמת, נותנת הרבה חופש. אני כיפית, פרי ספיריט ,לוקחת הכל באיזי ומכבדת את הילדים שלי. אני מרגישה מאוד טוב עם האמא שאני."

 

הדילמה ההורית של ליהיא:

"מייקל הוא ילד מקסים, אהוב וחברותי אבל הוא גם שובב ואפילו נחשב הבריון של הגן (על אף שהוא הכי קטן) וזה יוצר בעיות. הגננת המליצה לקחת אותו לאבחון אצל מרפאה בעיסוק וקלינאית תקשורת ואפילו לשקול גן שפתי ואני לא מבינה את המהירות שבה שולחים היום ילדים קטנים לאבחונים וטיפולים. ג'ולין בת שנה וחודש והיום אמרו לי בטיפת חלב לקחת אותי לפיזיותרפיה כי היא לא זוחלת על שש אלא רק על גחון. אני לא מבינה - אי אפשר לתת לילד להתפתח בקצב שלו? אני מכירה ילדים שלא הלכו עד גיל שנה פלוס ובסוף רצו וכאלה שלא זחלו על שש ולא הייתה שום בעיה אחר כך. אם ילד כמו מייקל, שעדיין לא בן 4, מתקשה לשבת במפגש ומעדיף לקום ולשחק זה אומר שמשהו לא בסדר? מיד שולחים לאבחונים וטיפולים? הם ילדים! היום כל ילד שונה או חכם בצורה יוצאת דופן בודקים אם הוא אוטיסט וכל ילד שמתקשה לשבת חושבים שיש לו הפרעת קשב. מה זה העולם הזה? אז מה אם הוא לא אוחז עדיין את העיפרון כמו שצריך? הוא רק בן 3, רק שלוש שנים בעולם הזה. אסור להיות ילד? אם קשה לגננות להתמודד עם ההתפתחות אולי צריך כיתות גן קטנות יותר ואז כל ילד יקבל מענה. איך יכולה גננת אחת האחראית על 35 ילדים לעזור להם להתקדם ולהתפתח?"

 

"למייקל יש בעיה עם השפה כי הוא שומע כל הזמן שתי שפות, אני מדברת אליו עברית אבל מדברת עם הסביבה לרוב באנגלית וזה כנראה משפיע על ביסוס השפה שלו. אני אמא שלו ואני יודעת שבסוף הכל יהיה בסדר אבל אני מבולבלת כי כן שולחים לאבחונים וטיפולים. אז אני אמורה לסמוך על עצמי ולתת להם לעשות את הדברים בקצב שלהם או להישמע לגננת ולטיפת חלב ולהתחיל לרוץ איתם ממקום למקום? איך עושות את זה אימהות שעובדות מ9:00-17:00?

 

בקיצור, אני מנסה להבין איפה זה הכרחי ואיפה אני צריכה להקשיב לאינטואיציה שלי."

 

 

גליה: את מעלה שאלה חשובה שמעסיקה הורים רבים. זה נכון שהיום יש הרבה יותר מודעות והרבה יותר כלים אבחנתיים ומדדים למעקב, מה שבעצם מודד כל הזמן את הילד. צריך לקחת בחשבון שבעלי הסמכות כמו אחיות טיפת חלב, רופאים ואנשי החינוך מחויבים להאיר את עיני ההורים בכל דבר הנראה יוצא דופן ביחס לטווח הנורמה של קבוצת השווים, הילדים בני גילו. הנחת היסוד היא שעדיף לאבחן מוקדם על מנת לנצל חלון הזדמנויות כל עוד הילד צעיר וגמיש ופתוח לתהליכי למידה ולעיתים עם התערבות מינימאלית ואפילו כזו שנחמדה לילד ולא מאיימת אפשר לעזור לו לצמצמם פערים או להתקדם במקום שנראה שיש קושי.

 

כיוון שאיני מאבחנת והמנדט שלי הוא עולם היחסים במשפחה, הדבר החשוב ביותר לטעמי בסיפור הזה זו השאלה איפה זה פוגש את הילד ואת מערכת היחסים שלו עם ההורים. אם ההורים מאוד מודאגים או מרחמים על הילד המסר יעבור אל הילד וישפיע על התפיסה שלו את עצמו וישפיע על הדינאמיקה עם ההורים. אם ההורה מאוכזב, מתוסכל הוא עלול להפעיל לחץ על הילד, מה שעלול לגרור למערכת יחסים של מאבקי כוח והרבה תסכול. אם הילד משלם מחיר, מרגיש שונה ואנחנו יודעים שזה יכול להשפיע על תחושת הערך ועל הדימוי העצמי, נכון יהיה לעשות כל אבחון/טיפול שיעזור לילד להרגיש שווה, יכול ומסוגל. יותר משחשובה ההתקדמות ברמת המסוגלות חשובה התחושה האישית של הילד. אם יש עיכובים שמשפיעים על ההתפתחות החברתית גם שם חשוב לעזור לילד על מנת שיהיו לו הכלים הבסיסיים לתקשורת עם ילדים אחרים.

 

האינטואיציה ההורית חשובה מאוד ואין כמו להאמין בילד שלך ובעצמך, להיות מלאי אמונה, אופטימיות ולהיות כהורים מסוגלים להחזיק את זה שאנחנו לא מושלמים. משם אפשר לעזור לילד לצמוח. שילוב של אינטואיציה הורית ויידע זה דבר אדיר. אם אנחנו יכולים להשתמש במה שיש לרפואה המתקדמת להציע תוך שזה מרגיש לנו נכון ואנחנו מאמינים שאנחנו עושים את הטוב ביותר עבור הילד שלנו שם תהיה צמיחה.

וכמו תמיד, חשובה הבחירה באנשי המקצוע המתאימים, המוסמכים לעבודה עם ילדים, כאלה שמרגיש להורים ולילד בנוח במחיצתם.

 

טיפים בנושא אבחונים וטיפולים התפתחותיים בהיבט ההורי

כל אחד והקצב שלו - חשוב לזכור שלכל אחד מאיתנו הקצב האישי שלו וכך גם לילדים. חשוב שההורה יכבד את הקצב של הילד, מה שלא פעם קשה לנו ההורים אם הקצב של הילד שונה מהקצב של ההורה. טווח הנורמה בכל הקשור לילדים רחב מאוד - אפשר לראות בכל גן ילדים שמתפתחים בקצב שונה ועדיין כולם יהיו בטווח הנורמה. להיות ערני ולא ללחוץ.

 

היהלום שבכתר: הדימוי העצמי של הילד - חשוב מכל לשים לב איך משפיע המצב ההתפתחותי על תפקודו היומיומי של הילד, על חדוות העשייה שלו ועל האופן שהוא תופס את עצמו. אם הילד נמנע ומתוסכל ואנו חוששים כי יש פגיעה בדימוי העצמי, נכון להתערב ולעזור לילד לחזק את היכולות ודרך כך את האמונה שלו בעצמו.

לעודד התקדמות במידה - אם הילד משקיע זמן ומאמץ חשוב שההורה יעודד אותו על הרצון הטוב, הסבלנות, ההתמדה וישקף לו את ההתקדמות במידה. לא צריך להיות מושלם אלא להיות בתנועה. שקפו את החוזקות והיכולות, את הדרך ולא בהכרח את התוצאה.

אמונה ואופטימיות - "עדיין" היא מילת הקסם. אם ילד מתוסכל כי לא מצליח משהו, נעביר מסר אופטימי ונשתמש ב"עדיין" או ב"כרגע". ננרמל (מלשון נורמאלי ) את זה שלא כולנו אותו הדבר ושכל אחד לומד בקצב שלו.

 

שיתוף פעולה עם הצוות הרפואי והחינוכי - צריך לקחת בחשבון שכל אחד מומחה בתחומו ולרוב (כך אנו רוצים להאמין) גורמי הידע והסמכות רוצים בטובתו של הילד והמשפחה. אנשי מקצוע שעובדים דרך קבע עם ילדים יודעים לרוב לאתר דברים חריגים וההקשבה חשובה, תוך שאנו יודעים שההחלטה הסופית היא של ההורה. גם אם ברגע הראשון ההמלצה ללכת לאבחון/טיפול מעוררת בנו התנגדות - זה טבעי, קחו לכם את הזמן, התבוננו מהצד והרגישו את הילד שלכם. אם החלטתם לפנות ולקבל עזרה, שיתוף הפעולה בין ההורים, הילד ואיש המקצוע חשוב מאוד וישפר את הרגשתו של הילד ואת אמונו במטפל, מה שישפיע על שיתוף הפעולה של הילד והתקדמות בתהליך. פתיחות, גמישות ושיתוף פעולה יובילו את ההורים לקבלת החלטה שתתאים לילד הפרטי שלהם ולמשפחה.

 

מערכת היחסים של ההורה והילד היא מעל הכל - לעיתים ההורים רוצים לעזור לילדיהם ומתוך הכוונה הטובה הם מפעילים לחץ וציפיות גבוהות, מה שמייצר מאבקים וכעסים ולא בהכרח מקדם את המטרה. למשל, אם הורה שומע שהילד לא מצייר מספיק או לא אוחז נכון את הצבעים או הטושים ומתחיל להפעיל לחץ על הילד לצייר מידי יום יש סיכוי שהילד ימנע עוד יותר וההורה יהיה מתוסכל יותר, מה שלא ישיג את המטרה. אין ספק שעצות קטנות יכולות להיות ישימות בבית וההורה יכול להיות מתווך נפלא אבל חשוב לשים לב עד כמה הדבר מפעיל את ההורה ואיזה מחיר זה גובה. לעיתים נכון לתת לאיש המקצוע שאינו מעורב רגשית לעשות את תפקידו ולשמור על הזמן שלנו עם הילדים לחוויות מעצימות אחרות.

 

***הכותבת היא מנחת הורים בכירה.

 

 
צילום : אלבום פרטי
 
  
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה 0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.