הקרב על הנרטיב: איך הפך מרד גטו ורשה לקרב פוליטי בין ימין לשמאל?

 
עודכן 22:29 22/04/2017

אם יש דבר אחד שהזכרון הישראלי מתעקש להאחז בו כדי להתמודד עם העובדה שעם שלם הובל כצאן לטבח, הרי זה המרד בגטו ורשה הפולני. אבל יש דבר אחד שנותר מחוץ לספרי הלימוד ומחוץ לזכרון ההיסטורי והוא - חלקה של המחתרת הרוויזיוניסטית אצ"י בארגון המרד. למה מנחם בגין לא תיקן את העוול כשהיה ראש הממשלה?

 
 
 
 
 

אין ילד או ילדה שלא משננים את שמותיהם של מרדכי אנילביץ ואנטק צוקרמן, חברי תנועות הנוער הסוציאליסטיות שהובילו את המרד, שנכשל כמובן.

 

אין כיתה שלא נדונה בה הדילמה הישנה ההיא, האם לצאת למרד ולמות, או לא למרוד ולנסות לשרוד. חלקה של המחתרת הרוויזיוניסטית אצ"י בארגון המרד לא לוקח חלק משמעותי לעומת זאת בזיכרון הקולקטיבי.

 

מי שמוביל כבר שנים את המאבק על חלקם של הרוויזויוניסטים במרד הוא שר הבטחון לשעבר משה ארנס שיצר קרב איתנים בין ההיסטוריונים ובין הניצולים שנשארו כדי לספר. בשנת 2009 פרסם ארנס את הספר "דגלים מעל הגטו" בכוונה להציג גרסה מאוזנת יותר לשיטתו של סיפור המרד. "לא רצו ללמד את זה אחרי המלחמה כי אמרו שהרוויזיוניסטים הם פשיסטים. האשימו אותנו גם ברצח ארלוזרוב", אומר ארנס.

 

לכתבות נוספות בחדשות 10:

דייל "אמריקן אייליינס" הוריד נוסעת בכוח - עם התינוקת בידיה

ערב פתיחת הקלפיות: "הצרפתים יעשו אבחנה ברורה בין הקלפי לבין הטרור"

עימות אלים בין מתנחלים רעולי פנים לפלסטינים סמוך ליצהר

 

 
"לא רצו ללמד על אצ"י". משה ארנס
"לא רצו ללמד על אצ"י". משה ארנס צילום : יותם פרום
 

הסיפור מתחיל אחרי האקציה הגדולה של קיץ 1942 והגירוש הנוסף בחודש ינואר. בקרב היהודים הצעירים שנותרו במקום התחולל כבר אז שינוי תודעתי. אל מול הקץ הקרוב, החלו לנשב רוחות של התנגדות, בשתי קבוצות לוחמות:
הארגון היהודי הלוחם - או בקיצור אייל בהנהגתו של מרדכי אנילביץ' כלל ברובו את חניכי תנועות השמאל הציוני- סוציאליסטי כמו השומר הצעיר, דרור עקיבא והנוער הציוני.

 

הצעירים הרוויזיוניסטים חברי תנועת בית"ר התאגדו תחת הארגון היהודי הצבאי - או בקיצור אצ"י שחבריו היו מבוגרים יותר, ונסיונם הצבאי השווה לארגון אופי מיליטריסטי. רק תיאומים מינימלים היו בין הקבוצות ב-19 באפריל 1943, ערב פרוץ המרד. את הקרבות כבר היה ברור שינהלו בנפרד.

 

 
בקרב היהודים הצעירים בגטו התחולל שינוי תודעתי. גטו ורשה
בקרב היהודים הצעירים בגטו התחולל שינוי תודעתי. גטו ורשה צילום : חדשות 10 - צילום מסך
 

במונחים טקטיים גרידא המרד היה אולי כשלון, אבל עם תום מלחמת העולם השניה, היישוב היהודי בארץ ישראל שתה את הסיפור הזה בצמאון. המרד קיבל מיד מעמד של מיתוס, אבל את הנרטיב היה מי שהכתיב מגבוה. בראש הלוחמים ששרדו מהארגון היהודי הלוחם - היו אנטק צוקרמן, ציביה לובטקין ושמחה רותם המכונה קאז'יק. יחד הם הקימו את קיבוץ לוחמי הגטאות וביססו במוזיאון שם את מעמדו של הארגון בסיפור המרד, ואת מעמדו של מרדכי אנילביץ' כמנהיג היחידי שלו.

 

גם אחרי המהפך של 77, אף על פי שחברי חרות פנו בבקשה שישמרו את הזיכרון, לא נעשה כמעט דבר בנידון: הקימו מוזיאון לוחמים ופרטיזנים אבל הוא נסגר מחוסר תקציב; היתה יוזמה של בגין לציין את "יום המרד" או "יום המחתרות" אבל ליום הזה הוזמנו מורדים מאצ"ל וניל"י , לוחמי אצ"י נותרו בחוץ. "הם היו פסיק של פסיק. זו הייתה תנועה קטנה מאוד וקיקיונית", אומרת עליזה ויטיס שומרון, חברת הארגון היהודי הלוחן בגטו ורשה.

 

 
למה בגין לא תיקן את העוול? מנחם בגין
למה בגין לא תיקן את העוול? מנחם בגין צילום : סער יעקב, לע"מ
 

והשאלה הזאת באמת מעסיקה גם ניצולים וגם היסטוריונים. למה בגין לא תיקן את העוול? לבגין היו גיבורים אחרים שאת תהילתם הוא רצה לקדם - והכוונה היא כמובן ללוחמי האצ"ל שלחמו כאן נגד הבריטים לפני קום המדינה. בכלל, נראה שבגין לא ראה בסיפור המרד של גטו ורשה מודל שראוי להזכיר אותו - יש חוקרים שטוענים שהוא ראה בזה "מצדה" במובן השלילי של התאבדות ולא של גבורה.

 

ואולי צריך לייחס זאת גם לאופיו הצנוע של בגין, שנחת לתפקיד אחרי שנים ארוכות במדבר האופוזיציוני, עם תחושת אחריות וממלכתיות, וכבוד למורשת של קודמיו בתפקיד.

 

 
  
 
תגובות
הוסף תגובה 0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.