ראשי ערוץ 10 צרו קשר על אודותינו
 
 
 
 
 

רוצה לחזור לגזרה אחרי לידה? תרקדי

 
עודכן 10:35 26/03/2017

הכירו את Sugarshaker - ריקוד לנשים בלבד שמלא בהעצמה ומתלבשים אליו כמו כשיוצאים למועדון לילה, את דאנס הול - ריקוד ג'מייקני שבו לכל צעד יש משמעות ואת המחול המזרחי. הריקודים שיחזירו אותך לגזרה ויחברו אותך מחדש עם הגוף שלך

 
 
 
 
 
צילום : fotolia
 

אחרי שעלתה קרוב ל-20 קילו בהריון, אלה מור מתל אביב (37),  אמא לשני בנים בני 8.5 ו-5 החליטה שהיא חייבת קצת להתחבר לעצמה בחזרה ולחזור לאהבת ילדות שלה - הריקוד.

"אחרי הלידות חיפשתי מה יעשה לי טוב ונזכרתי שאני מאוד אוהבת לרקוד", היא מספרת, " חיפשתי לעשות משהו מעבר לריצה אחרי הילדים והריקוד נתן לי את הזמן שלי עם עצמי בלבד".

 

אלה היא מטפלת בהומאופתיה קלאסית וחלק ניכר מעבודתה הוא להעצים את המטופלים והמטופלות שלה. היא עובדת הרבה עם אמהות ונשים לאחר לידה ובכל הגילאים. "אני עוסקת הרבה בלחזק, לתחזק, להעצים ולחבר כל אשה ואשה למקום העמוק והמדויק שלה, והריקוד זה המקום שבו אני שמה את עצמי במרכז".

 

היא ניסתה סגנונות ריקוד שונים, כמו טוורק והיפ הופ, אבל היא הכי התחברה לסגנון של מיכל מנדלביץ', שנקרא Sugarshaker, ריקוד לנשים בלבד שמלא בהעצמה נשית. לפי אלה הסגנון מבוסס על קברט, אבל משלב בתוכו מחול קלאסי וג'אז ויש בו הרבה מקום לביטוי אישי וזה מאוד משחרר. "יש בו מאפיינים תרפויטיים, כי כל אחת יכולה להיות מי שהיא ולקבל הרבה פרגון בחזרה", היא מסבירה. "מיכל טובה בלחבר בין נשים וליצור אחווה ואינטימיות. בזמן הריקוד כולן מרגישות יפות ומרגישות נפלא עם הגוף שלהן. כולן גם מתלבשות לשיעור כאילו הן יוצאות למועדון לילה, חוגגות את עצמן".

 

אלה מספרת שהלידה מאוד שינתה לה את הגוף. "עליתי בכל היריון בין 16-20 ק"ג ולקח לי כמעט שנה לחזור לעצמי אחרי הלידה. כל דימוי הגוף מאוד משתבש אחרי לידות. בהיריון הרגשתי מעולה, אבל אחרי הלידות לא הרגשתי טוב עם הגוף שלי והריקוד עזר לי מאד לחזור לעצמי. גם למי שאני וגם לגוף שלי". אלה לא הלכה לרקוד בשביל חיטוב ושריפת קלוריות, אלא בשביל לחזור לתחושה של עצמה.

 

"אני חושבת שאני לא יכולה להיות בלי תנועה, אני חייבת תנועה בחיים", היא מתוודה, "אני משתעממת מכל סוגי הספורט האחרים. מבחינתי, ריקוד זה לא ספורט, אלא כיף, כי הריכוז הוא במוזיקה ובכוריאוגרפיה. הריקוד נותן שחרור מנטלי ואני לא מרגישה שאני עושה ספורט. כשאני רוקדת אני מרגישה משוחררת, אני מרגישה בת 16, תחושה שכל העולם עוד לפני".

 

אל אותו סגנון ריקוד הגיעה גם הילה גבירץ (40), אמא לשני בנים בני 10 ו-13 מתל אביב. הילה רקדה בתור ילדה, אך חזרה לרקוד רק לפני 4 שנים לאחר שחברה הזמינה אותה לשיעור ניסיון. "התחברתי לסגנון הריקוד הזה כי הוא משלב הכל - הוא סוג של פיוז'ן, קצת ג'אז, בלט, קברט, היפ הופ וזה מה שכיף פה".

 

"השיעורים של מיכל הם כמו ללכת עם חברה לרקוד. בתוך קבוצת הריקוד אנחנו כבר מתקשרות ללא מילים".

הילה הייתה רזה כל החיים, אבל הפעם הראשונה שעשתה דיאטה הייתה אחרי הלידה הראשונה. "אחרי הלידות את מרגישה שעבר עליך משהו, אבל בגלל שהילדים קטנים אין זמן לחזור למקום הטבעי", היא מתוודה, "אבל עכשיו כשהם יותר גדולים יש לי זמן לעצמי, לאותה תחושה שהייתה לי כשרקדתי בתור ילדה. חלק מההורות היא חוויה גופנית, כמו להתכופף, להרים ולהניק, וכשהילדים גדלים יש יותר מרחב אישי, אני יכולה לדאוג לעצמי ולעשות את הדברים שאני אוהבת. אני יכולה ללכת עם האמת שלי, להרגיש חיבור לגוף ולנפש, למוזיקה וליצירתיות וחזרה של הגוף לבסיס שלו".

 

הילה, דוקטורנטית וחוקרת את נושא התנועה ואת הכח שמקבלים מתנועה בקבוצה והכיף שביחד, מוצאת בריקוד השראה לתחום המחקר שלה. "אני מתעסקת בסנכרון של תנועה בין אנשים והחוויה הפרטית שלי נותנת לי מבט מבפנים. יש משהו בלרקוד ביחד שמחליק את התנועה ומאפשר לעשות את זה. עם השנים אנחנו נסגרים ומתעגלים פנימה ובשיעור אנחנו עובדים הרבה על הגב. זה פותח את עולם הרגש ואת הלב".

 

 

 
הילה גבירץ רוקדת שוגרשייקר
הילה גבירץ רוקדת שוגרשייקר צילום : אפרת וייסמן
 

"כל אחת לא רק יכולה לרקוד, אלא חייבת לרקוד"!


אליה ברסי מתל אביב (34), אמא לשני בנים בני 3 ו-6 התחילה לרקוד בלט בגיל 4 ומשם המשיכה לג'אז והיפ הופ. כיום היא  מתמחה בדאנסהול, שהוא ריקוד ג'מייקני הבנוי משמות של צעדים - לכל צעד יש שם ומשמעות לפי מי שהמציא את הצעד ולמה.

 

את הדאנסהול גילתה לפני 5 שנים. "מגיל צעיר מאוד התחברתי למוזיקה, אך אף פעם לא ידעתי שיש צעדים מיוחדים וכללים".

בלידה הראשונה אליה העלתה 30 ק"ג, אך המשיכה ללמד עד חודש שמיני. בשבוע 35 עשו לה זירוז לידה מחשש לרעלת היריון. "לקח לי שנתיים לחזור לממדים שלי, וכשחזרתי נכנסתי להיריון שוב".

 

"החיבור שלי לריקוד מגיע משלב מוקדם מאוד בחיי והוא חלק בלתי נפרד ממני - הוא עזר לי בצעירותי להתגבר על המון פחדים וחששות. הריקוד לימד אותי איך להתנהג לא רק במופעים אלא גם בין אדם לחברו", היא מספרת. הריקוד מילא את זמנה במשך רוב שנות צעירותה, "הייתי רוקדת 4 פעמים בשבוע, כל פעם כ-3-4 שעות, ובשביל מתבגרת זה המון". עם הזמן הריקוד נהפך ליוגה ואליה גילתה הרבה סגנונות ריקוד נוספים. "כאשר אני רוקדת דאנסהול או יוצרת, אני באופוריה שאינה ניתנת לתיאור. אני נכנסת לבועה ושומעת מסביבי רק את המוזיקה".

בן זוגה של אליה הוא גם רקדן ואחד הטובים בארץ. "הוא מורה מוערך להיפ הופ ולוקינג, כך שהוא  יכול להבין לליבי בכל הקשור לריקוד. אני חושבת שכל אחת לא רק יכולה לרקוד, אלא חייבת לרקוד!" אליה אומרת שיש כל כך הרבה סגנונות ריקוד שונים ומגוונים, שכל אחת יכולה למצוא את הריקוד שמתאים לה. היא אומרת שאין חובה ללכת לסטודיו, אלא אפשר גם לפתוח את המערכת בפול ווליום בסלון בבית ופשוט לרקוד.

 

בתור רקדנית מגיל צעיר, תמיד היה חשוב לאליה מה אומרים עליה, אבל עם הגיל היא הבינה שמי שלא טוב לו יכול לסובב את הראש ולהסתכל על דברים אחרים. "ריקוד זה בשביל הנפש ואי אפשר לרצות את כולם, לכן עדיף שתרצי רק את עצמך".

 

 

"אני הכי מחכה לרקוד עם הילדים שלי"


לירון בן יעקב מירושלים (35), אמא לבת 1.3, התחילה לרקוד בגיל 21 בשיעור של מחול מזרחי, אשר פתח לה דלת ל"עולם מדהים ומטורף של מחול, מוסיקה ויצירה".

 

לירון למדה מחולות אתניים שונים והתמחתה בטכניקה של מחול מזרחי. "אני מאוהבת בתנועה האתנית על גווניה השונים, ההחזקה של הגוף והידיים, ההבעה והמוסיקה. הם מלאי עדנה, נשיות וחיבור מוסיקלי".

 

לאורך ההיריון לירון חשה שהגוף שלה לא שלה אלא משרת מישהו אחר. תחושה קשה למי שעוסקת בגוף. "לפני ההיריון לא הייתי צריכה להתאמץ, הייתי מיומנת", היא מספרת. לאחר הלידה לקח ללירון כשנה לחזור לעצמה כרקדנית וכמבצעת. "הייתי באשליה לפני, חשבתי שחודש וחצי לאחר הלידה אני אחזור להתאמן, ואחרי חצי שנה אני אחזור לעצמי כרקדנית". לירון חזרה להופיע חמישה חודשים לאחר הלידה וזה היה קשה. ההבדל הכי גדול שהיא חשה הוא המחסור בשינה: "שינה היא קריטית לכל מי שמתאמן ועובד עם הגוף, כי ללא שינה אין את היכולת והאנרגיה הרצויים".

 

היום, למרות כל הקשיים, היא מרגישה יותר מפוקסת. "אני לא עושה היום פחות ממה שעשיתי לפני ההיריון". ההיריון והלידה נתנו לה זמן מנוחה ולהרגיש את הגוף בצורה עדינה ונעימה יותר, וזה משהו שהיא רוצה לקחת איתה הלאה לריקוד.

 

מופע המחול שלה, 'הנשים היושבות על שפת הבאר', עוסק בנשיות בהיבטים שונים וגם באמהות. לירון יצרה את המופע לפני שנהייתה אמא, ולאחר הלידה הרגישה שהכוריאוגרפיה קיבלה עומק של ניסיון שלא היה לה קודם. "הרגשתי את הבטן שלי, ואת הדיאלוג עם הרקדנית השנייה. הכל קיבל משמעות רגשית גדולה יותר."

בעלה של לירון עוסק במוסיקה אתנית ושניהם תומכים אחד בשני: "חלק גדול מהחיים שלנו זה למצוא את האיזון של הבית ולא לוותר על החלומות שלנו", היא אומרת. הדבר שלירון הכי מחכה לו, הוא לרקוד עם הילדים שלה.

 

כשלירון רוקדת העולם משתתק. "ריקוד עוסק תמיד בכאן ועכשיו. הוא מחייב אותי תמיד להיות במה שאני עושה, בתנועה. שעתיים של ריקוד או פעילות של אימון פיזי הן חזקות יותר מכל כדור נוגד דיכאון. זה נותן לך אנרגיה לעשות, להיות, לאהוב את החיים". לפעמים בסוף היום לירון נרדמת עם הילדה מוקדם באפיסת כוחות, אך היא מתעוררת למחרת עם הרבה אנרגיה כי העבודה עם הגוף מתגמלת, הגוף מחזיר טובה וחוזר להיות חזק.

 

"אחרי הלידה, כשההתרגשות הראשונית מתינוק חדש מתחילה לעבור, מתמודדים עם הרבה דברים", היא מספרת. לירון ידעה שהעבודה עם התנועה תציל אותה, "כי תחושות של עצבות לא יכולות להישאר הרבה זמן, הריקוד תמיד מעלים אותן. אני חושבת שזו הסיבה האמיתית, העמוקה, לכך שאני ממשיכה ורוקדת. לכך שאני לא יכולה לדמיין שא אעסוק בעולם הזה של מחול".

 

 

 
לירון בן יעקוב רוקדת מחול מזרחי
לירון בן יעקוב רוקדת מחול מזרחי צילום : אפרת וייסמן
 

במחול המזרחי התאהבה גם יאנה מישל אבן מירושלים (43), אמא לשני ילדים, בן 6.5 ובת 4. לפני שהחלה לרקוד היא עסקה במחשבים. היום היא רוקדת בסגנון אישי כרקדנית יוצרת, אימפרוביזורית ופרפורמרית.

 

הלידה הראשונה הבהירה ליאנה שהיא חייבת להיות חופשיה כדי לגדל ילד חופשי. "כשראיתי לראשונה את העיניים של הבן שלי, הבנתי שהוא חופשי ומשם התחיל התהליך של בניית החופש שלי". הלידה השנייה נתנה ליאנה ביטחון והיא הרגישה שהיא מסוגלת לכל, "כי הגוף שלי הוא בעל כוחות יוצאי דופן".

 

אחרי שבתה של יאנה נולדה, היא חיפשה עיסוק משותף לשתיהן ופתחה חוג לריקודי בטן לאמהות בליווי בייביסיטר. יאנה הבינה שאם היא רוצה ללמד ריקוד, היא צריכה לחזור לבמה כדי לבנות מוניטין של מורה. היא חזרה לבמה עם הרבה חששות ועם פחד קהל, אבל  גילתה שלא רק שהיא לא מפחדת אלא היא נהנית מכל רגע. "נהניתי לרקוד יותר מכל דבר אחר", היא מתוודה, "אני מרגישה את החום של הבמה בכפות הרגליים, אני רואה איך האור של התאורה חוצה את האצבעות שלי ורואה את זה תוך כדי מופע ונהנית מזה".

 

הבטחון שיאנה רכשה בלידה השנייה אפשר לה להפוך את התחביב למקצוע. לפני הלידות היא התייחסה לתנועה רק כאל תחביב: "לא ציפיתי שבעוד מספר שנים אתעסק בתנועה יום ולילה. האינטואיציה הובילה אותי לעולם המטורף הזה של הפרפורמנס התנועתי. לצאת לעיר לאימפרוביזציה, אין יותר אדרנלין מזה".

 

"העבודה עם הגוף בתנועה", יאנה מספרת, "מפתחת קשב, סבלנות, עדינות, וגורמת לי לבנות יחסים באופן שונה. יחסים ביני לביני, יחסים ביני לעולם וביני לאנשים אחרים". התנועה לימדה את יאנה לחיות עם עצמה בשלום ולהיות אמפטית לאחרים מבלי לוותר על עצמה.

 

 
יאנה מישל אבן נתלית על הקיר
יאנה מישל אבן נתלית על הקיר צילום : אפרת וייסמן
 
  
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה 0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.