ראשי ערוץ עשר צרו קשר על אודותינו
 
 
 
 
 

מה עושים כשהילד לא מפסיק לינוק?

 
עודכן 10:14 26/03/2017

אורי לא מכור לכלום, חוץ מלציצי של אמא שלו. בגיל שנה ושבעה חודשים רוני החליטה שאולי הגיע הזמן להפסיק להניק. הוא חשב אחרת

 
 
 
 
 
צילום : שאטרסטוק
 

"אמא, ציצי. ציצי.ציצי.צייייצייייי", צועק לי אורי מהקצה השני של הבית ורץ אלי כאילו מישהו רודף אחריו. הפעוט בן השנה ושבעה חודשים מסרב לשחרר ולהחזיר לי את השליטה על החזה שלי. "זו לא החלטה שלו, אלא שלך", יגידו שלל היועצות והידעניות. "זה רק תלוי בך, תגמלי אותו וזהו".

 

ובכן, הלוואי שזו הייתה החלטה שלי ולא שלו, כי אז הוא לא היה צווח שעתיים וחצי בלילה ודורש ציצי, עד שאני מפחדת שיגיעו מהרווחה. אז הוא אולי היה מואיל בטובו ללכת לישון בלי להתרפק על הציצי שלי ולהיכנס לרגיעה שהופכת אותו לגור חתולים גרגרן ומתוק להדהים. ואם זו הייתה החלטה שלי, בכלל, הוא היה ישן כל הלילה, לא משתטח על הרצפה כשהייתי אומרת לו "לא" על משהו, וגם לא מציק לאחיו הגדול עד כדי בכי (של הגדול, ברור). כל העניין הזה שאני כאמא מחליטה בשביל הילד שלי עובד כנראה אצל אמהות עם אופי קצת יותר חזק משלי ועם ילדים הרבה פחות עקשניים.

 

מיכאל, הבן הגדול שלי, הוא ילד שמקבל החלטות בעצמו ונוהג לפיהן, מגיל שנה. כחודש לפני שחגג שנה, כבר התחלתי לחשוב על הגמילה שלו מיניקה. בלילה שלפני יום ההולדת, באתי להניק אותו והוא פשוט דחף את הציצי ומאז לא הסכים לינוק יותר. לא האמנתי שזה יגמר בכזאת קלות. כשרציתי לגמול אותו מחיתולים, החלטתי לעשות זאת בפסח. אחרי שמונה פעמים שהוא עשה פיפי בבית, הרמתי ידיים והחלטתי לחכות. לא עבר שבוע והוא חזר מהגן וביקש להוריד חיתול. הגמילה לקחה שלושה ימים. ועדיין, לא האמנתי. לגן עירייה הוא עוד הלך עם מוצץ, שהיה מרגיע אותו ברגעי בכי וחוסר שביעות רצון. כבר התחלתי לחפש עץ מוצצים קרוב, לקרוא לו ספרים על פרידה ממוצץ והכנתי את עצמי למשבר קשה, עד שהוא חזר מהגן, כשבועיים אחרי תחילת השנה, נתן לי את המוצץ ואמר לי "אמא, אני כבר לא צריך מוצץ, אני ילד גדול". באותו שבוע הוא עוד ביקש מוצץ פעמיים ולא קיבל. מאז, אין יותר מוצץ. הילד מחליט על עצמו ובעניינים האלה זה נוח ונעים לי. זה שהוא מחליט בעצמו איפה הוא ילך לישון ומתי, אם הוא יתקלח או לא וגם מה הוא ילבש, זו כבר דיקטטורת יחיד שאני מתמודדת איתה על בסיס קבוע.

 

 

אורי הוא סיפור אחר. אורי לא מכור לכלום, חוץ מלציצי של אמא שלו. כשאצלי הוא לא הסכים לקחת מוצץ, הייתי בטוחה שבמשפחתון הוא ילמד לקחת, וחשבתי שאולי גם לחפץ מעבר הוא יתחבר שם. ובכן- לא.

 

לפני כמה שבועות, אחרי שהרגשתי שאני לא מסוגלת יותר לקום בלילה, התייעצתי עם יועצת התפתחותית מופלאה, שהדריכה אותי איך לגמול אותו. לקחתי אוויר ושבוע שלם נלחמתי בדרישות ובתובענות שלו. כבר הגענו למצב שבו הוא לא ינק שלושה ימים. הרגשתי שאני בדרך הנכונה ואוטוטו, אחרי שהחלב יתייבש ולא יעיק עלי, אהיה חופשיה ואקבל לעצמי חזרה את החזה שלי ואת שנת הלילה. ואז אורי חטף וירוס שלשולים.

 

הוא סבל ובכה ולא הצליח להירגע. הוא התחנן לציצי ואני, על סף בכי, המשכתי להגיד לו שאין. שדי. ברגע של חולשה, בו לא הייתי דרוכה, הוא פשוט הוריד את החולצה שלי כלפי מטה והתחיל לינוק. ככה, בלי להודיע מראש, בלי שאצליח להגיב בכלל. מההלם, לא הזזתי אותו מיד, וככה, בשנייה אחת, שבוע שלם של גמילה וייסורים דו צדדיים נגמר והוא חזר לינוק, ובתאווה כפולה.

 

בינתיים, הוא מתיידד עם המוצץ והולך איתו לישון בפה (בלי למצוץ, רק ככה, שיהיה), למד לחבב ולחבק את הנחש שדודה שלי תפרה לו, אבל על המוצץ החביב עליו, אני, הוא פשוט עוד לא מוכן לוותר.

 

אז בינתיים אני זורמת איתו ומקווה שלקראת גיל שנתיים זה יבוא ממנו, שלא נצטרך את סאגת הגמילה ואני אפסיק להתנצל שאני מניקה כי ככה, לא מאג'נדה, פשוט אין לי אופי חזק מספיק כדי לגמול אותו.

 

 

 

 

 
צילום : פוטוליה
 
  
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה 0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.