"הסרבן": קאמבק קולנועי מוצלח למל גיבסון

 
עודכן 17:09 06/11/2016

ל"הסרבן" יש כל מה שצריך בשביל להיות סרט מלחמה מופתי, אבל פנאטיות דתית מונעת ממנו להפוך לכזה • ביקורת סרט

 
 
 
 
 

 

לאחר שבשנים האחרונות שמענו עליו בעיקר בהקשר של הערות גזעניות ואנטישמיות, שכללו בין השאר האשמת יהודים בכל המלחמות בעולם, מל גיבסון סוף סוף חוזר לעסוק במה שהוא עושה הכי טוב - קולנוע.


השחקן והבמאי, שאחראי על סרטים קלאסיים כמו "לב אמיץ" ו"אפוקליפטו" וגם על אחד מהסרטים הכי מעוררי מחלוקת של המאה ה-21, "הפסיון של ישו", חוזר לכיסא הבמאי- הפעם בדרמת המלחמה "הסרבן".


הסרט, שמבוסס על סיפור אמיתי, מגולל את סיפורו של של דזמונד דוס (אנדרו גארפילד, "ספיידרמן המופלא", "הרשת החברתית"), צעיר אמריקני, נוצרי הדוק וסרבן מטעמי מצפון, המתגייס לצבא האמריקאי בתקופת מלחמה העולם השניה כשהוא מסרב לשאת נשק. עם האמונה והאידאולוגיה הזו בוחר דוס לשרת כחובש קרבי.


חלקו הראשון של הסרט הוא מין אקספוזיציה קלישאתית ומשעממת למדי של דזמונד ומשפחתו, וסיפור אהבה די בנאלי בינו לבין דורות'י שוט (תרזה פאלמר, "מת עליה"). משהו בחלק הזה לא עובד טוב ויש תחושה מסוימת שהוא די מיותר. החלק המעניין של הסרט מתחיל כאשר דזמונד מגיע לבסיס הצבאי.

 

 

 

 

 

 
"הסרבן"
"הסרבן" צילום : יחצ
 

בבסיס הצבאי המפקדים ושאר החיילים רואים בדזמונד בדיחה - חייל שמסרב לצאת ולהלחם באויב ועוד ללא נשק. מפקדיו של דזמונד, בינהם קפטן האוול (וינס ווהן, "דודג'בול"), מנסים לשכנע אותו לוותר, וכשהוא מסרב אנחנו מגלים שהצבא האמריקאי יכול להיות אכזרי לא רק בשדה הקרב.


התעללויות, גידופים, וניסיון לשלוח אותו לכלא - דזמונד סופג את הכל ונחוש בדעתו לשרת, כשהוא מסרב להכנע לקבעון של הצבא האמריקאי ונלחם לעשות את השירות בדרך שלו. בסופו של דבר, בעזרת אביו (גם הביולוגי וגם זה שבשמיים, אבל לחלק הזה עוד נגיע), הוא מנצח במערכה ויוצא למלחמה ללא נשק.


למרות שלכולנו ברור שדזמונד הוא הגיבור, הסרט מעלה טענות מעניינות לגבי למה חשוב לשאת נשק ולדעת להשתמש בו- גם כהגנה עצמית, ומציג תמונה מורכבת ומרתקת של הקונפליקט של מצפון בזמן מלחמה; קונפליקט שמגיע לשיאו בחלקו האחרון של הסרט.

 

החלק האמור מתרחש בקרב הגדול באוקינאווה ומטיח את המציאות בפנים. גיבסון לא מתחסד ומציג לנו סצנת קרב קשה, ברוטאלית ויותר מכל ריאליסטית. סצנת הקרב הזו מעבירה טוב יותר מרוב סרטי המלחמה את התחושה ש"מלחמה זה גיהנום".


יש הרבה ביקורת כלפי גיבסון, אבל מי שהיה צריך הוכחה נוספת שמדובר בבמאי מאוד מוכשר מוצא אותה כאן. מסצנות אישיות ודרמה נהדרת דרך סצנות קומיות מצוינות ועד סצנות המלחמה הקשות - גיבסון מוכיח שהוא יודע את העבודה כבמאי.

 

 

 

 
"הסרבן"
"הסרבן" צילום : יחצ
 

אך ההפתעה הגדולה של הסרט מגיעה מהליהוק - הקאסט, שחלקו המרכזי מורכב משחקנים שלא בדיוק מוכרים בגלל האיכויות שלהם, עושה עבודה מבריקה. וינס ווהן גונב את ההצגה במערכה השנייה עם המון הומור ואף מראה צד אחר ומעניין שלו בחלקו האחרון של הסרט. סם וורת'ינגטון ("אוואטר") מראה לראשונה יכולות משחק בתור קפטן גלובר, והוגו וויבינג ("מטריקס") נהדר כהרגלו בתור אביו של דזמונד דוס.


עם זאת, מעל כולם ניצב אנדרו גארפילד במה שהוא ללא ספק תפקיד חייו. עם נאיביות שגובלת בטיפשות אבל עם אמונה שאי אפשר שלא להעריץ, עקשנות והרבה כנות וחן גארפילד מספק הופעה מרתקת שצריכה להיות שווה מועמדות לאוסקר.
"הסרבן" היה יכול להיות סרט מבריק- אבל גיבסון, נוצרי אדוק, שלא נאמר מעט פנאט, מכניס את הדת בצורה מאוד בוטה אל תוך הסרט בו הוא הופך את דזמונד למין קדוש מעונה.


ה"נס" במשפט של דזמונד, ההתעללות שהוא עובר בבסיס בגלל אמונותיו השונות וההשגחה האלוהית והפלאים שהוא עושה בשדה הקרב - גיבסון לא מפחד לעשות הקבלה בינו לבין ישו. ואם כל הרמזים בתסריט לא מספיקים כדי שתבינו את זה, הוא דואג גם שתראו אותו מתנקה מדם. השיא מגיע בשוט האחרון והמאוד מביך של הסרט, בו כבר אין מקום לספק. מסרט מלחמה על נוצרי מאמין הופך "הסרבן" לסרט נוצרי על מלחמה.

 
 
"הסרבן"
"הסרבן" צילום : יחצ
 

למרות הבעיות הדי גדולות שלו, "הסרבן" מציג באופן מרתק סיפור אנושי נהדר שחשוב לשמוע. סצנות המלחמה הנהדרות, יחד עם אנדרו גארפילד, מצליחים לחפות על הפנאטיות הדתית וליצור חוויה קולנועית מעניינת ששווה את הזמן והכסף שלכם.

 

3 וחצי כוכבים


"הסרבן" - בבתי הקולנוע החל מה-03.11.2016

 
"הסרבן"
"הסרבן" צילום : יחצ
 
  
 
תגובות
הוסף תגובה 0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.