איך השתנינו כהורים ב-50 השנים האחרונות?

 
עודכן 12:13 25/10/2016

לא מעט השתנה בחמישים שנה האחרונות הן מבחינת ההורות והן מבחינת ספרי ההדרכה להורים. האם השינויים הם לטובה או לרעה? את זה – אתם תחליטו

 
 
 
 
 
צילום : שאטרסטוק
 

"ההורות היא ציר מרכזי במבנה החברתי של חברות ותרבויות רבות", כתבה רינה סוצקבר-כהן, לשעבר מנהלת המחלקה להורים, משפחה וקהילה באגף לחינוך מבוגרים, במאמרה, "15 הערות על הורות ישראלית", שהתפרסם במגזין "פנים - תרבות, חברה וחינוך" בשנת 2002. "הורות טובה ומטיבה", הדגישה בהמשך מאמרה המחכים, "המתבססת על אהבה, מחויבות והשקעה, היא נכס משמעותי רב ערך לילדים, להורים ולחברה כולה. אלא שההורות עצמה נמצאת, לעתים קרובות, במצוקה רבה, המחלישה אותה ואינה מאפשרת לה לתפקד ולפעול במיטבה".

 

אינספור מדריכי ההורות שיש כיום בארץ - הן הכתובים והן האנושיים - מדגישים את קיומה של המצוקה הזאת, ונדמה שעם כל תינוק שנולד, נולד גם ספר הדרכה להוריו. יש אנשי מקצוע המתייחסים לריבוי סוגי ההדרכות ההוריות כאל גיבנת מיותרת על גב ההורה המותש, החרד והמתוסכל, ויש מי שרואים בהם קרש הצלה. כך או כך, הם ממפים את תהליך ההשתנות שעברה ההורות הישראלית ב-50 השנים האחרונות, תהליך שבין השאר ניזון מן השינויים שחלו בתפיסות תפקיד ההורה ומעמד הילד בעולם, אבל ברובו הוא בעל מאפיינים ישראליים ייחודיים. אם כן, כיצד השתנתה ההורות הישראלית בעשורים האחרונים?

 

"כשאני חושבת על מה השתנה בהורות ב-30 עד 50 השנים האחרונות, אני רוצה לומר 'כמעט הכל!'", אומרת יפעת אהרן, העוסקת בפסיכותרפיה טרנספרסונלית, מלווה קבוצות ויחידים בנושאי הורות, ובעלת בלוג באתר "הורימוס". "הדור אחר, המקום אחר, ההשקפה והתפיסה אחרות, המניעים אחרים, הילדים אחרים, העולם אחר. הכל (כמעט) אחר, לא טוב יותר או רע יותר, פשוט - אחר".

 

 
יפעת אהרון
יפעת אהרון צילום : צילום פרטי
 

האם אפשר לשים את האצבע על תהליכים מרכזיים בתהליך ההשתנות הזה?

"בגדול, ניתן לשים את הדגש על שני תהליכים עיקריים. האחד, מעבר מתודעה בעלת נטייה קולקטיבית (משפחתית, שבטית-משהו) לתודעה יותר אינדיבידואלית, של האדם המחפש חופש אישי, מחפש מה טוב לו, מה חשוב לו, מה מתאים לו. ההורה החל מבקש לעצמו  את המימוש העצמי והאושר, והוא רצה ליישם זאת גם עבור ילדו. הדגש בהורות עבר אפוא אל הילד, שמושם כעת במרכז הבמה. זהו שינוי מהותי בתפיסת הילדות המתבטא גם בתחומים שונים".

 

"התהליך השני הוא מטריאליזם הולך וגובר של שפע חומרי, של טכנולוגיה. יש אימפריות של חנויות צעצועים, מרכזי משחקים ולמידה, אופנה לילדים - כל זה חדש ונובע מהצבת הילד במרכז, בעיקר כדי לעשותו מאושר".

 

מה היה מודל ההורות לפני 30-50 שנה?

 

"מודל ההורות היה כזה שעובר מדור לדור. סבתא חינכה כמו אמה, אמא חינכה כמו סבתא, וכך דורות אחורה. נוסף על כך, הורים לא שאלו את עצמם איך הם כהורים, מה עליהם לעשות כהורים. הקיום והמשפחה היו המרכז, והילד היה 'חלק מ-'".

 

"אולם לעומת הוריי, שלא שאלו את עצמם שאלות על ההורות שלהם, והיו הורים כמיטב הבנתם וידיעתם, כשאני הייתי אמא צעירה היו לי הרבה שאלות, למשל איזו אם אני רוצה להיות? מהם הערכים שאני רוצה שינחו אותי? לא הרגיש לי נכון לקבל את מה שהיה כמה שיהיה. ובכך ההורות שלי שונה מזו של הוריי. כמובן שזה לא גרם להיעדר טעויות, אבל זה הביא לתהליך של התפתחות בתוך ההורות שלי, וילדיי התפתחו איתי".

 

"נוסף על כך, ברוב המשפחות כיום שני ההורים עובדים, מה שיוצר  מצב שבו מטפלים בילד אנשים אחרים: סבתא, מטפלת, בייביסיטר וכו'. זה לא היה המצב בעבר כאשר אמהות היו לרוב יושבות בית, והיו לפיכך הדמות העיקרית ששהתה עם הילד. כיום, כדי שאמהות יעשו זאת הן נדרשות להחלטה מודעת על השהיית התפתחותן ומימושן העצמי".

 

 

על הורות עסוקה והופעת מדריכי הורות"ב-20 השנים האחרונות חל מעבר להורות עסוקה, שנתונה לקריירה ופרנסה, ולפיכך יש בה רק זמן איכות קצר עם הילד", אומר פרופ' אדיר כהן, מהפקולטה לחינוך באוני' חיפה וראש החוג לחינוך במכללת יזרעאל "וזאת אחרי שכבר חל המעבר להורות פתוחה וקשובה יותר לרצונות הילד לקראת העמדתו במרכז"."מצד אחד קרס המבנה הסמכותי שאפיין את ההורות של שנות החמישים, מצד אחר, כיום יש בארץ הורות שנזקקת כל הזמן לעצות, להדרכה ולתחליפי הורות. גדלה מאוד כאן ההסתמכות על גורמי חוץ כבר מרגע הלידה, ולראיה ריבוי הפניות של הורים ליועצים ופסיכולוגים לילדים. לכך מצטרפת עוד תופעה קשה: הופעת מדריכי ההורות התקשורתיים, שהופכים להיות אורים ותומים מטעם עצמם בתחום ההורות. זו ממש רעה חולה".

 

מה ההסבר שלך לשינוי שחל במבנה הסמכותני של ההורות?

"מדובר בתהליך של מעבר לחינוך רדיקלי פתוח, ששם דגש על הפסיכולוגיזציה של התהליכים החינוכיים. לפני כמה עשורים הפחידו את ההורים שבמודל החינוך הסמכותני הם בעצם נטלו את חירות הילד. באמריקה למשל הייתה הרגשה שהם חווים כישלון גדול בעשייה החינוכית, בעיקר בעקבות המלחמות שלהם, וחיפשו דרך לתקן. באופן כללי, אפשר לומר שמהורות סמכותנית חל מעבר הדרגתי לגישות הוריות פתוחות יותר, עד אנרכיה של ממש. התוצאה היא שניתקנו ממסורות ומעולם שבנוי על ערכים וגרמנו לכשל שלנו בהורות".


מה הכשל?

"איבדנו את הביטחון בלסמוך על עצמנו, החוויה המשפחתית הפכה להיות מועטה ביותר, התרבות הדיגיטלית השתלטה עלינו ועל ילדינו, ויש תובענות גדולה מהילד להישגים. ההורות הישראלית היא גם פועל יוצא של מה שמתרחש בחברה, וכמו שיש אובדן דרך של ההנהגה שלנו, גם ההורה חש אובדן דרך כזה. המצב הביטחוני משפיע גם הוא וגורם לפגיעה בביטחון העצמי של ההורה".  מה שמסביר את הפנייה ליועצי הורות..."נכון, כי הפנייה אליהם יוצרת אצל ההורה החרד, המבולבל, העסוק, ולכן הפחות מעורב בחינוך ילדיו, הרגשה שיש על מי לסמוך".

 
פרופ' אדיר כהן
פרופ' אדיר כהן צילום : צילום פרטי
 

"בעבר תפקיד ההורה היה מאוד ברור", אומרת עדנה דולב, מנחה ומרצה בכירה במדרשת מכון אדלר, יועצת זוגית ומדריכה משפחתית. "המשפחה המסורתית הייתה פטריארכלית, האב היה המפרנס והקובע, והייתה חלוקת תפקידים מוגדרת בין בני הזוג, גם לגבי אופן גידול הילדים. וכשהגבולות ברורים, ברורה גם הסמכות ההורית. אולם נוכח כל השינויים שחלו עם המעבר להיותנו חברה מודרנית נוצרו אי בהירות, מחסור או שפע בידע והכוונה הורית. הורים מתייעצים ולומדים הורות בשל הרצון לשפר ולהסתגל לשינויים הללו".

 

מה יצר את המעבר מהמודל ההורי הסמכותני של שנות החמישים אל ההורות כיום?

"השאיפה של ההורה כיום לתת לילדו יותר ממה שהוא קיבל כילד מהוריו. אם כי בהקשר הזה הוא צריך לשאול את עצמו 'האם אני מפצה על הזמן החסר לי עם ילדי בקניות מיותרות? והאם לא עדיף לשפר את הקשר איתו דרך היחסים בינינו ולא דרך חפצים?'".

 

אילו מאפיינים נוספים את מזהה בתהליך ההשתנות ההורית שאנו חווים בארץ?

"התייחסות לפן הזוגי בתוך ההורות. ההורה הוא קודם כל בן זוג, וכשהוא אינו מסופק מהקשר הזוגי הדבר יכול לבוא לידי ביטוי גם ביחסיו עם ילדו, בלי שהתכוון לכך. לעומת ההורות בעבר יש כיום יותר נכונות של הורים לעבוד על הקשר הזוגי. בעבר משפחות כמעט לא התפרקו על רקע קשיים בזוגיות, וכיום יש סוגי הורות ומשפחות שונים".

 

 
עדנה דולב
עדנה דולב צילום : צילום פרטי
 

הילד במרכז

"בעבר הורים פחות תקשרו ליד ילדם בתקשורת לא מילולית, למשל מבט ונגיעה, וכיום מבינים שחיוני שהילד יראה חיבה בין הוריו. בעבר הספיק שההורה יבקש מילדו משהו פעם אחת בלבד, כיום הוא נאלץ לחזור על בקשתו כמה פעמים. בעבר ההורים מיעטו לשתף את ילדיהם, כיום הם מבינים שיחסים בנויים על תקשורת עם ילדיהם. בעבר היה חוסר שוויון בין ההורים במטלות הבית וההורות, כיום יש שאיפה לשוויון".

יפעת אהרן מוסיפה כי השינוי המרכזי שחל בהורות בעשורים האחרונים היא הצבת הילד במרכז, "מה שמביא את ההורים לא אחת לקצה הקוטבי: ממצב שבו הילד היה 'נספח למבוגר' למצב שבו הוא 'מבוגר קטן'".

 

מה החיסרון בכך?

"הדבר יוצר בלבול בין תודעת מבוגר לתודעת ילד. זה ניכר בעיקר בשיתופים ובהסברים מופשטים למיניהם שהורה נותן לילד על סביבתו והעולם, ואפילו בדברים טריוויאליים - בעוד שפת הילד היא שפה של משחק ודמיון. השינוי הזה בא לידי ביטוי גם בשימת הדגש על חומרנות וציפיות מהילד להישגים, בשימוש באמצעים חומריים כביטוי לאהבה, ובמתן פרסים ועידוד חומרי להישגים".

 

"כיום יש גם המון גמישות והעמדה של הילד במצבים של בחירה. הורים שואלים את הילד הרבה שאלות, למשל 'מה אתה רוצה לעשות?', 'לאן אתה רוצה ללכת?' - באופן מעמיס וקיצוני. זה נובע מהרצון שלהם למלא את רצונו של הילד, אבל קבלת ההחלטות היא עניין של המבוגר בלבד. אנו רואים כיום ילדים שהם במעטפת של מבוגר, הן במראה החיצוני והן בקבלת החלטות, והרושם שנוצר הוא שהם יודעים מה הם מחליטים ולמה. אני שומעת פעמים רבות מהורים משפטים כמו ,'הילד בן חמש ויודע ומבין הכל'.

 

"הבלבול הזה מביא את ההורה לראות בילד שלוחה שלו עצמו, ולכן הוא מייחס לילד את מחשבותיו, רגשותיו ותובנותיו. כשזה קורה, הילד עלול לחוות שהוא איננו נראה באמת על ידי עולם המבוגרים. בעתיד, כשיתבגר, הוא יחווה את החסר של יסודות הילדות כחולשה של כוחותיו הפנימיים".

 

האם חלו שינויים גם בתחום הענישה?

דולב: "בעבר נהגו להעניש את הילדים. כיום הגישה היא לאפשר לילד לשאת בתוצאות התנהגותו, להסביר לו את הקשר בין המעשה לתוצאה".

אהרן: "את השינוי בתפיסת הענישה רואים בבירור בהשתנות החוקים בארץ ביחס לאלימות כלפי ילדים. מה שהיה דבר שבשגרה, בבחינת עונש חינוכי לגיטימי לפני 50-40 שנים הוא כיום עבירה פלילית. בנוסף, ישראל חתמה על אמנת זכויות הילד הבינלאומית (שקיבלה את מעמדה כחוק בינלאומי באו"ם ב-1989) בשנת 1991".

 

כיצד נחווה גיל ההתבגרות בהורות הישראלית בעשורים האחרונים?

דולב: "בעבר המתבגרים פחות מרדו כי לא היה מקובל שהם עושים את מה שהם רוצים אלא את מה שההורה אומר. כיום אנו שואלים לדעתם ופחות מחליטים עבורם. כיום בהורות, לפי הגישה האדלריאנית, ישנו מודל הרמזור: אדום - דברים שלא נתונים לוויכוח מבחינת ההורה, למשל שימוש בסמים; צהוב - דברים המאפשרים שיקול דעת של המתבגר ואפשר לדון בהם; ירוק - בחירה של המתבגר. גיל ההתבגרות היה משמעותי פחות בעבר, אבל כיום ההורים מבינים שזהו שלב במעגל החיים המחייב דיאלוג בגובה העיניים של ההורה עם ילדו שהוא בוגר אך עדיין אינו מבוגר".

"לפני 50 שנים הילד היה כוח עבודה, הוא היה נחות, ולא הייתה התייחסות לצרכיו", אומרת נועה מורג-סלע, מייסדת "המרכז להורות ישראלית", עוסקת בהנחיית הורים פרטנית ומעבירה סדנאות בתחום ההורות. "לרוב מה ששמעו הילדים בבית היה 'אבא אמר', והאב היה מי שהטיל את העונשים והפוסק האחרון. אולם מעמד הילד השתנה ב-50 השנים האחרונות, וההתפתחות הנפשית שלו הוצבה במרכז. אבות ואמהות לא רצו להמשיך את דרך השליטה והכוח של הוריהם, אלא רצו שילדם יהיה מאושר ולהיות האחראים לאושרו".

 

מה שיוצר פעמים רבות בלבול, וחוסר הבנה לגבי התפקיד ההורי...

"נכון, היום במקום דמוקרטיה בהורות - יש אנרכיה. לא ברור מי מחליט, והילד הקטן מנהל את ההורה ('אתה לא תחליט עליי'). אם בעבר נהגו להעניש ולהעביר ביקורת, כיום מבינים שעונשים לא משיגים את המטרה שלהם. מתן עונש היה פתרון מיידי, ואילו כיום אין פתרון מיידי.

 

 

"כבר לפני 34 שנים, כששהיתי עם משפחתי בשליחות בארצות הברית, ראיתי את ההבדלים בין ההורות הישראלית לזו האמריקאית. האמריקאי הממוצע חי את חייו בתוך גבולות ברורים, וזה בא לידי ביטוי גם בהורות שלו, ואילו ההורות הישראלית כבר אז הייתה חופשייה יותר. נדהמתי אז לגלות שהמשפט הראשון שלמד הבן שלי באנגלית עם כניסתו שם לכיתה א' היה: 'צריך למלא אחר החוקים'".


"בעבר ההורות הייתה סמכותנית, אבל מגיע השלב שבו הילד מסתכל על ההורה בגובה העיניים, בוחן מה היו שאיפותיו ולאן הוא הגיע בחייו. הילד בודק אם הוא רוצה להיות כמו ההורה שלו, ואז בוחר מה לקחת ממנו ומה לדחות על הסף. הדור שאחרי ההורה הסמכותני הגיע לשלב היסטורי של בדיקת מודל ההורות שהכיר מהבית, והחליט לא להמשיכו".


במה הוא בחר במקומו?

"באנטיתיזה של מה שראה בבית: הוא הופך להיות סחבק של הילד, מאפשר לו לעשות כרצונו, לא נותן דוגמה אישית ולא מציב גבולות. כיום הורים גם מגוננים יותר מדי על ילדיהם ופותרים את בעיותיהם עד גיל מבוגר. בני הנוער למשל הם כיום חסרי גבולות, ומנצלים את העובדה שיש להם יותר כוח מול ההורה (הם מתמצאים טוב יותר מההורה במדיות השונות, והיכולת של ההורה לייעץ להם אינה גבוהה). בעבר, לפי הגישה האדלריאנית, ההורות התאפיינה בדרכי חינוך מעכבות, והיא באה ממקום ברור וחד-ערכי. ההורה נשען אז על המוכר והידוע והייתה תחושה של סיפוק. ואילו כיום ההורות מתאפיינת בדרכי חינוך מקדמות, הנשענות על הקשבה ושיתוף, אבל ההורה פחות מרוצה ממה שיש לו".
מה את מציעה להורה של ימינו?
"להיהפך מהורה מגיב להורה יוזם. הרי אם הוא יגיב לכל גחמה של הילד הוא לא יצליח לצאת מהמעגל שבו הוא נשלט על ידי ילדו. חשוב גם לקבל עזרה. לעומת העבר, שבו הורים לא נטו לפנות לקבלת סיוע כדי 'לא להוציא את הכביסה המלוכלכת', כיום הפתיחות, המודעות והנכונות ליצור שינוי חיובי בחיינו מובילות אותם להדרכת הורים וייעוץ, המסייעים להם להבין את הדפוסים ההוריים והמשפחתיים".
דולב מוסיפה, כי "בגישה האדלריאנית אנחנו מכוונים להורה שתומך ומעודד את ילדו, מכוון אותו, מתייעץ איתו, מאפשר לו בחירה כבר מגיל צעיר, ובעיקר משלב אותו בעשייה המשפחתית ונותן לו תחושת שייכות וערך עצמי. הילד צומח ומתפתח דרך המשפחה, המציידת אותו בכלים מתאימים".


האם גם במודל ההורות הישראלית העכשווית צפוי שינוי?
מורג-סלע: "במטוטלת שבין החינוך הנוקשה שהיה קיים בארץ בעבר (אם כי עדיין קיים במגזרים שונים, למשל הדתי והחרדי) לפלורליזם כיום (שהביא בין השאר לפיחות בדמות האב הסמכותי בחברה האתיופית) - ההורות הישראלית עדיין נמצאת בתהליך של חיפוש הדרך הנכונה. עד שלא נמצא בתוך המטוטלת הזאת את קו האמצע - נמשיך לחפש".
יפעת אהרן מדגישה כי "מתוך מבט הבא מן העבר, דרך ההווה ואל העתיד, הורות משתנה ומתפתחת היא ביטוי חיובי ואמיתי של תהליכי השתנות תודעה המתרחשים באנושות כל העת. חשוב שנמשיך ונמנף את תהליך השתנות ההורות של 50 השנים האחרונות אל עבר מקום מאוזן, שמצד אחד שם את הילד במרכז, ומצד שני מודע להבדלים שבין תודעת המבוגר לתודעת הילד וצרכיו".


איך השתנו ספרי ההדרכה מאז ועד היום?
"בשנות החמישים עד שנות השבעים", אומר פרופ' אדיר כהן, "כמעט שאין ספרי הדרכה להורים. משנות השבעים עד שנות התשעים כבר נכתבו ספרי הדרכה, אך הם בעלי אופי שונה מהנכתב כיום. למשל ספרו של הפסיכולוג והמחנך האוסטרי-אמריקאי רודולף דרייקרוס: "ילדים - האתגר" (1976), שבו שרטט תמונת עולם פסיכולוגית, התפתחותית, אך לא נתן עצות של 'עשה ואל תעשה' להורה.


"משנות התשעים נכתבו ספרי הדרכה רבים, אקלקטיים בסגנונם ובתוכנם. יש בהם כאלה שנכתבו על ידי פסיכולוגים כמו עמירם רביב ("המדריך הישראלי להורים: שנים ראשונות: מהלידה עד גיל שש", עם הילי כוכבי, 2007), העוסקים בהיבטים כלליים בהורות ולא 'מנדנדים' עם עצות להורים. אולם לצדם, בעיקר בעשר השנים האחרונות, חל שיטפון של ספרי הדרכה, המשאירים את ההורה חסר אונים לנוכח מתקפת הוראות. חלק מהכותבים הפכו להיות אושיות טלוויזיוניות בתחומם, והנזק שלהם גדול בכמה היבטים: הם אלימים ומפחידים בהופעתם. הם לא מציבים תהליך של שיתוף והקשבה אלא נותנים אמירה נחרצת שאין בה מקום להבעת ספק. הורים רבים נוהים אחריהם כי נוח להם לקבל מסגרת סמכותית במקום הדרכה למעורבות".


במאמר של שחלב סטולר-ליס, "כך אגדל תינוק ציוני: הבניית התינוק והאם הארץ-ישראליים באמצעות ספרי הדרכה להורים", אשר נכתב כעבודת מחקר לתואר שני בסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב, היא כותבת כי, "כמעט עד המאה ה-20 הכילו ספרי ההדרכה האמריקניים, ובעקבותיהם גם אלה האירופיים, הנחיות שעודדו את ההורים לשמור על ריחוק מילדיהם, ברוח הביהביוריזם. בשנות השלושים, עם עליית הפסיכואנליזה, השתנתה המגמה וספרי ההדרכה החלו לעסוק יותר בהתפתחות הנפשית של התינוק".


ומה התחולל בזירה זו בארץ? כבר התפרסמו בארץ ספרי הדרכה, אבל "שני כוחות עזים - הלאומיות הציונית מחד גיסא ופסיכואנליזה מאידך גיסא", כותבת סטולר-ליס, "הובילו לקראת אמצע שנות השלושים לאותה מסקנה: לאם תפקיד מרכזי בגידול ילדיה, וכדי שתוכל למלא תפקיד זה היטב, היא נדרשת הן לבשלות ואיזון פסיכולוגיים, והן לחוט שדרה אידיאולוגי ולאומי". לכן, ברובם, עסקו ספרי ההדרכה (שנכתבו בידי רופאים ופסיכולוגים) בנושאים כמו הזנת התינוק, חינוך לניקיון וענישה פיזית (שיש להימנע ממנה), והאידיאולוגיה הציונית הייתה מרכיב מרכזי בהם.


במאמר "תדע כל אם עברייה, 'האם והילד' - הדרכת הורים בשנות השלושים ביישוב העברי", שכתבה שי פינס בזמן לימודיה ביחידה להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל (פורסם ב"הפרוטוקולים של צעירי בצלאל", גיליון מס' 21, 2011), היא מציינת כי "מאמצע המאה ה-19 ואילך הכותבים של ספרי ההדרכה להורים הם בדרך כלל גברים, ברובם פרופסורים, רופאים ופסיכולוגים, ומרבית הספרים מורכבים מבליל של עובדות מדעיות ועצות, הניתנות בחסות המדע כעובדות בלתי ניתנות לוויכוח... הספרים מתחלקים לטיפוס 'רפואי' וטיפוס 'פסיכולוגי'. ה'רפואי', שהוא הנפוץ יותר מהווה 'מדריך שלם'... ומלווה את גדילתו של הילד... ה'פסיכולוגי' בנוי אחרת: הנושאים שאובים משאלות המטרידות את ההורים ולאן דווקא מסודרים באופן כרונולוגי".


הספר שבו מתמקדת עבודתה של פינס הוא "האם והילד", שני כרכים שהתפרסמו ב-1933 ו-1934, את הרופא ד"ר מאיר והפסיכולוג ד"ר רבקאי, שעסקו בטיפול הרפואי והפסיכולוגי באם ובילד. "התחושה היא", מסכמת פינס את מאמרה, "כי כל אמא שקראה את הספר מתחילתו עד סופו, מתוך רצון למצוא מענה לשאלות החינוך ולהיות אם טובה יותר, יצאה מבולבלת יותר מכפי שהייתה לפני כן והוצפה בשאלות נוספות שנותרו ללא מענה".

 

 

 
נועה מורג סלע
נועה מורג סלע צילום : צילום פרטי
 
  
 
תגובות
הוסף תגובה 0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.