"סמוך על סול": יש על מי לסמוך

 
עודכן 10:26 21/02/2016
ערן רוסק

העונה השנייה של "סמוך על סול" חוזרת אל המאפיינים המזוהים עם העונה הראשונה ועם "שובר שורות". וזה עובד היטב. ביקורת

 
 
 
 
 
מציאות מגוחכת רצופת סכנות. "סמוך על סול"
מציאות מגוחכת רצופת סכנות. "סמוך על סול" צילום : AMC
 

כאשר תסתיים העונה השנייה של "סמוך על סול", אשר שודרה כאן אמש (שבת) בהוט, יס וסלקום TV במקביל לשידור בארה"ב, תתחיל העונה השישית של "משחקי הכס". בינתיים צריכים לעדכן את בית סטארק שהעונה הסתיימה. החורף, כלומר, הוא לא מגיע, זה האביב שעושה קאמבק. משהו באוויר מבשר את זה, ואלה לא רק הימים החמים שהשתלטו השנה על פברואר. האווירה הקייצית של אומהה מעבירה שוב את אותן צמרמורות עונג ידועות שזכרנו מהעונה הראשונה של "סמוך על סול" ומהסדרה הקודמת של וינס גילגן, "שובר שורות", כי הנה אנחנו שוב שותים טקילה עם סול גודמן ועומדים באומץ מול סוחר סמים מקסיקני. ומהנקודה שבה הפסקנו בסיום העונה הקודמת, אנחנו ממשיכים עם אותן הדמויות וחוזרים אל הימים בהם וולטר ווייט עוד עמד מול כיתה של תלמידים לפיזיקה ועורך הדין סול גודמן היה רק ג'יימס מקגיל.

 

 

וינס גילגן ומארק גולד שבו לעקוב אחר דמותו של עו"ד מקגיל (בגילומו הנהדר של בוב אודנקירק) בשבוע בו אהוד אולמרט נכנס לכלא. מקגיל עוד לא יודע לאיזה מימדים של שחיתות וסיאוב הוא מסוגל להגיע, אבל אנחנו יודעים, ומה שאנחנו עוד יודעים זה למה התכונות האלו מסוגלות להוביל. היתרון הזה של הצופים, בהם הם כמעט תמיד שלב אחד מעל הדמות, אמור לכאורה להפחית מהמתח של העלילה אולם דווקא עושה את הפעולה ההפוכה ומייצר רגעים מותחים גם בסיטואציות בהן הגיבורים אינם מודעים לסכנה. כך, למשל, כאשר מקגיל ועו"ד קים מרמים מישהו במסעדה, וכשסוחר הסמים מעורר הרחמים דניאל וורמורט עומד לבצע עיסקת סמים ללא שומר הראש שלו, מייק, התפנית הבלתי צפויה אורבת בפינה לקורבן התורן. נוסיף לכך את הפסקול והמוזיקה ואת זוויות הצילום אשר כמו נלקחו מתוך מערבון, ונקבל מותחן שלא מתכוון להיות מותחן.

 

 
טיפוס ילדותי
טיפוס ילדותי צילום : יח"צ
 

למה לא מתכוון? משום ש"סמוך על סול" היא דרמה לפני הכל, אשר מעמידה בראשה אנטי-גיבור בדרכו לצמרת ולהרס עצמי, עם קונפליקטים והתחבטויות באשר להתנהלותו בעולם. ראינו את זה כבר ב"שובר שורות" ובעוד עשרות סדרות אחרות מהשנים האחרונות, ועדיין העונה השנייה מביאה איתה משב רוח מרענן. השמש של אומהה, המכוניות הצהובות והישנות (עדיין, מדובר בסדרה תקופתית), הדיאלוגים הארוכים אשר טומנים בחובם גם פתח לתפנית, עיסקאות הסמים המצולמות כמערבון, סוחרי הסמים המקסיקנים הקשוחים מול דמויות שנכנסו לעסק שגדול עליהם, הקומיות שבאבסורד, המצבים הגילגיניים-סטייל האחים כהן, הדמויות הצבעוניות ואיזונן בידי הדמויות השגרתיות, וכמובן זוויות הצילום הגבוהות והנמוכות אשר תופסות גם את השמיים הבהירים עם העננים הלבנים, ואת הקרקע הטרשית ומעמידות את הדמויות בפרופורציה המתאימה להן כדמויות שוליים סרוחות בעולם מאיים שיכול לטרוף אותך בכל רגע, למרות ההבטחה העורך-דינית שיהיה בסדר ושאפשר לסמוך - כל אלה מייצרים רגעים טלוויזיונים שמתלכדים לכדי יצירה שלמה, גם אם לא מלוטשת עד הסוף.

 

 

אם נהיה כנים, לא ממש ברורה דרכו של מקגיל בעולם הזה, ואולי לא כיד מכוון. לעיתים קיימת תחושת מריחה על סף חזרתיות עם האתגרים והדילמות איתם הוא נאלץ להתמודד. בשלב זה של חייו, ג'יימס מקגיל הוא יותר דמות אפרורית ופחות עורך דין ממולח ותאב בצע. ומה אתם יודעים, לרגע הוא אף חשב לפרוש מהמקצוע. אבל לא אדם כמקגיל-גודמן יסרב להצלחה וכיבודים, וגם בפני קים קשה לו לעמוד. בעזרתה גם ישתדרג מהמשרד הקטן בלב המספרה אל משרד רחב ידיים ועוזר אישי.

 

 

 

אבל עם כל הליווי שלנו את דרכו של מקגיל לצמרת, נדמה שאת הדרך המסקרנת יותר נעשה דווקא עם מייק, השומר בחניון שהפך לשומר הראש של וורמורט, שהוא אמנם אדם שקול ובוגר מחבריו אך לא צפוי וקר רוח, כשצריך. מסביבו, כולם מתנהגים כילדים. וורמורט, שרוכש האמר מצועצע, ומקגיל, שמתשעשע בבריכה ועובד על אנשים להנאתו. מתי יתבגרו? נקווה שלעולם לא.

 

 

אז האם אפשר לסמוך על סול? כמעט כל אחד בסדרה רוצה שיסמכו עליו אבל לא מוכן לסמוך על אחרים, ובסופו של דבר נשאר לבד. על יוצרי הסדרה, מצד שני, אפשר לסמוך שגם בעונה הזו ייקחו אותנו למסע של טקילה ומכוניות צהובות, ואולי גם איזו עיסקת סמים שהשתבשה ועיסקת מכירה שמקורה ברמאות. זה אמנם אותו בלוז ישן על בובי מקגיל (או אודנקירק או גודמן, איך שנוח לכם), אבל זה מריח כמו רוח נעורים.

 

 
  
 
תגובות
הוסף תגובה 0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.