שום דבר לא באמת מופלא ב"ספידרמן המופלא 2"

 
עדיין בטראומה. ספיידרמן המופלא 2
עדיין בטראומה. ספיידרמן המופלא 2 צילום: יח"צ
 
עודכן 08:48 18/04/2014

"ספיידרמן המופלא 2" אמנם טוב בהרבה מקודמו הממוחזר אך עדיין לא מתעלה על הפרק החלש ביותר של הטרילוגיה המקורית

 
 
 
 
 

תמיד כיף לראות את ספיידרמן ושובו למסך הגדול בפרק קולנועי חדש זו בהחלט בשורה משמחת, בעיקר כי בניגוד לגיבורי העל האחרים שנראו על המסך בשנים האחרונות, ספיידרמן הוא לא אביר אפל או פטריוט כל אמריקאי או מדען ביליונר יהיר ואף לא אל נורדי או חייזר מעופף. היופי של ספיידרמן הוא באנושיות הרבה שהוא מפגין, אחד משלנו שכזה, חנון ממוצע שזכה בכוחות וכעת צריך להתמודד עם האחריות הרבה שהונחה על כתפיו. הקונפליקט המאוד אנושי שבבסיס הסיפור שלו הוא מה שהופך את דמותו למרתקת.

 

הטרילוגיה הקודמת של ספיידרמן, זו שהחלה ב-2002, הפיחה חיים חדשים בז'אנר סרטי גיבורי העל והפכה אותו לז'אנר הקולנועי הרווחי והפופולרי ביותר כיום. אבל מאז הטרילוגיה הקודמת ראינו הרבה מאוד גיבורי על ואנו מצפים מסרט שכזה שיציב במרכזו לא רק אפקטים מדהימים ואקשן קולח אלא בעיקר דמויות מעניינות וסיפור אנושי הנמצא בלב הסיפור העל-אנושי. האלמנטים הללו הם מה שהפכו את הטרילוגיה הקודמת, בה כיכב טובי מגוויר ועליה פיקד הבמאי סם ריימי, לסיפור הצלחה קופתי וביקורתי, ולא במקרה נחשב "ספיידרמן 2" לאחד הסרטים הבולטים והטובים של הז'אנר.

 

ההזנקה המחודשת של ספיידרמן בגרסתו "המופלאה" הייתה אכזבה לא קטנה מכמה סיבות. במקום להמשיך את עלילותיו של איש העכביש ולפתח את דמותו הלאה, הוחלט בהתאם לטרנד ההוליוודי של השנים האחרונות לעשות לו ריבוט (כפי שעשו לג'יימס בונד ובאטמן). ההחלטה למחזר את מה שכבר ראינו ואהבנו לא עבדה, גם בגלל הפרש הזמנים הקצר והתמוה בין הטרילוגיה הקודמת לחידוש ובעיקר בגלל הגישה השונה לדמותו של ספיידרמן. אם סרטיו של ריימי הצליחו להוציא את דמותו המצוירת של ספיידרמן מהחוברת ולהפכה לכמה שיותר אנושית, סרטיו של מארק ווב, למרות שהם מוצגים בתלת ממד, מצליחים להצעיד את דמותו לאחור עד לרמתה הדו- ממדית המצוירת, מה שבהחלט מבאס.

 

אך חלקו השני של "ספיידרמן המופלא" העולה בימים אלה, טוב מקודמו. הסיבה העיקרית לכך היא העומק הפסיכולוגי המוענק לדמותו כבר מהפתיחה, שכן הפעם הוא רדוף טראומות מהעבר בשל מותו של השוטר קפטן סטייסי, אביה של חברתו האהובה. אלמנט זה יוצר עניין בדמותו ומציב אותו בפני הקונפליקט - האם להמשיך בקשר עם גוון סטייסי, מה שעלול לסכן אף את חייה, מאחר והוא החליט להמשיך ולהשתמש בכוחותיו על מנת להילחם בפשע המשתולל ברחובות ניו יורק.

 

 

כמו אנימציה של לוניטונס

בפתיחה אנו מוצאים את ספיידרמן / פיטר פרקר הדולק אחר כנופיית שודדים שחטפה משאית עמוסת פלוטוניום הדוהרת ברחובות העיר, מה שמאלץ אותו להתעכב וכמעט להחמיץ את טקס סיום לימודי התיכון שלו. בהמשך אנו מגלים שפיטר, למרות שהוא מאוהב קשות בחברתו גוון סטייסי, מחליט להיפרד ממנה מאחר והוא הבטיח לאביה המנוח שלא יעמיד אותה אף פעם בסכנה.

 

בינתיים הארי אוסבורן הצעיר חוזר הביתה ומגלה שירש מאביו לא רק את האימפריה "אוסקורפ" המפתחת מוצרים שונים ומשונים שנוטים להפוך חבר'ה אנושיים לגיבורי על (כמו ספיידרמן ויריביו התורנים) אלא גם מחלה נדירה ממנה הוא עלול למות בשנים הקרובות. הדרך היחידה שלו להבריא תהיה בעזרת הדם המוטנטי והמיוחד של ספיידרמן (מופרך, אבל נו שיהיה). מעבר לכך, טכנאי אפרורי בעל רגשי נחיתות ותסביך הערצה מופרזת לספיידרמן בשם מקס (ג'יימי פוקס) עובר תאונה מחרידה שהופכת אותו לבעל כוחות על בשם "אלקטרו". כעת ספיידרמן צריך להתמודד לא רק עם נבלי העל המאיימים על שלומה של ניו יורק אלא גם עם געגועיו לאקסית שלו.

 

כבר מהפתיחה אפשר לראות את הטון הקליל של האקשן, עם הבדיחות ושורות הפאנץ' החביבות של ספיידרמן שעולות על כל מה שראינו בפרק הקודם, מה שבהחלט מבשר טובות. מעבר לכך הסרט ניחן בלא מעט סצנות אקשן ראוותניות ושימוש מעניין בטכנולוגית התלת ממד בסצנות התעופה של ספיידרמן שמאפשרות לצופה להרגיש את הגלישות בין הבניינים. עבודת הצילום אם כן בהחלט מרשימה ברגעים הללו שמעניקים לחובבי התלת ממד את מלוא התמורה לאגרה. אבל הבעיה המתחילה בלוק הכולל של סצנות האקשן.

 

בדומה לכל מה שלא אהבנו בסרטי רובוטריקים, בהם לא ניתן בכלל לראות את האקשן מרוב תזזיתיות יתר של המצלמה, ההרגשה שנותרת אצל הצופה היא של חזיון אימפרסיוניסטי שלא תמיד מאפשר לעקוב אחר מה שקורה על המסך. סצנות אקשן אמורות להוות שיא דרמטי שמשאיר אותנו במתח לכל אורכו, אך הדרך שבה הסצנות מוצגות מנטרלת מהן לא פעם את המתח ומציגה את האירועים כאילו ונלקחו מתוך סרטי אנימציה של הלוניטונס. לפעמים זה נחמד, בעיקר כשזה נעשה באופן הומוריסטי, אך כשיא דרמטי שאמור לייצר מתח אצל הצופה, זה לא תמיד עובד. בכלל - נראה שאנדרו גארפילד, המשחק את ספיידרמן, מופיע בסרט רק כשפניו גלויות ובכל הפעמים שהוא אמור להיות ספיידרמן הוא מוחלף על ידי דמות ממוחשבת - וזה אם לסכם, ההבדל העיקרי בין הספיידרמן החדש לבין קודמו בתפקיד.

 

אך למרות זאת, "ספיידרמן המופלא 2" טוב מקודמו בעיקר בשל הסיום של הסרט, בו האירועים אכן מגיעים לשיא דרמטי, ומבלי לספויילר נאמר רק שזה מפתיע ומעניין והסיבה הכמעט מרכזית לראות את הסרט ולצלוח את 142 הדקות שלו (סרט הספיידרמן הארוך ביותר עד כה).

 

גארפילד עצמו בהחלט משתדל להנעים, אך עדיין חסרה בו המורכבות שהביא עמו טובי מגווייר, מה גם שהתסריט לא ממש מאפשר לו לפתח את הצד הזה ומעניק לו רק רגעים מעטים לעשות זאת. לצדו מככבת אמה סטון בתור אהובתו, שהיא חביבה ותו לא ואף גלריית הנבלים, הכוללת את ג'יימי פוקס בסרט גיבורי העל הראשון שלו, דיין דיהן (מ"כרוניקה בזמן אמת") ופול ג'יאמטי, לא מאוד מרשימה או מאיימת.

 

בקיצור, אפשר לסכם ולומר ש"ספיידרמן המופלא 2" הוא סרט בסדר - האקשן בסדר, הדרמה בסדר, הבדיחות בסדר - אבל חוץ מהשם הסרט והסיום שלו, שום דבר בו לא באמת מופלא.

 
  
 
תגובות
הוסף תגובה 0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.