ערב סגול עמוק: דיפ פרפל עשו קאבר לעצמם

 
עשו את הכי טוב שהם יכולים. דיפ פרפל בהיכל נוקיה
עשו את הכי טוב שהם יכולים. דיפ פרפל בהיכל נוקיה צילום: נמרוד סונדרס
 
עודכן 12:04 23/02/2014

מי שציפה לשמוע בנוקיה את דיפ פרפל של פעם, עלול היה להתאכזב, אבל מי שלא, קיבל הופעה טובה, מדויקת ומהנה

 
 
 
 
 

כדי ליהנות מההופעה של דיפ פרפל אמש בהיכל נוקיה היה צריך להגיע ללא ציפיות מוקדמות, ובטח בטח ללא ציפיות לראות את הלהקה הגדולה ההיא משנות ה-60 וה-70.


והציפיות אכן לא היו גבוהות: ההרכב הנוכחי של דיפ פרפל (השמיני, אבל מי סופר) הוא לא המוצלח ביותר מבין שלל ההרכבים הקודמים. בעיקר מכיוון שבהרכב הנוכחי נעדרים שניים מעמודי התווך של הלהקה - הקלידן המיתולוגי ג'ון לורד, שפרש מהלהקה ב-2003, ואז פרש מהעולם ב-2012, והגיטריסט ריצ'י בלקמור, אחד הגיטריסטים הטובים אי פעם, לפי כל דירוג אפשרי, שפרש סופית ב-1993. הסולן איאן גילן אמנם נוכח בהרכב הזה, אבל לא ב-100 אחוז - בגיל 68 הקול שלו הוא כבר לא מה שהיה, והוא מתקשה מאוד להגיע לגבהים שאליהם הגיע בעבר.

 
ולמרות ההקדמה המבאסת הזו, ייאמר לזכות חברי דיפ פרפל שהם באמת נותנים את הכי טוב שהם יכולים. אז נכון, בניגוד לקולגה שלו, מיק ג'אגר, גילן כבר לא מתרוצץ על הבמה, אבל הוא מותח את מיתרי הקול שלו עד למקסימום האפשרי ואפילו מזיז את האגן והידיים, באופן שהזכיר קצת צעדי ריקוד של איזה דוד מבוגר בחתונה. ובכל זאת, זה היה חינני. כראוי ללהקה שרבים משיריה הם יצירות שנמשכות דקות ארוכות, במהלך ההופעה היו לא מעט סולואים, במהלכם ירד גילן מהבמה (ואולי הוא עשה את זה רק בשביל לנוח?) והשאיר את הנגנים בפרונט. כך קיבלנו סולו של המתופף איאן פייס (עם מקלות תיפוף זוהרים), סולו גיטרה של סטיב מורס וסולו קלידים של דון איירי.

 

בפלייליסט כיכבו שירים רבים מהתקופות המאוחרות ונעדרו ממנו כמה קלאסיקות דיפ פרפליות כמו Highway Star, Lelena ו- Child in Time, שאפשר להמר שאיאן גילן פשוט לא מסוגל לבצע כיום בשל מגבלות הקול. היו שם כמה שירים הכרחיים מהרפרטואר, כמו Lazy, וכמה שירים (קצת פחות הכרחיים) מהאלבום האחרון, Now What?!, שיצא בשנה שעברה, בהם Above and Beyond שהוקדש לג'ון לורד, והיה אפילו "הבה נגילה" בגרסת קלידים אינסטרומנטלית.

 
הקהל, שנע בין צעירים בני 20 - 30 למבוגרים יותר בשנות ה-50 וה-60, אמנם קיבל את הסגלגלים באהבה, אבל למרבה הצער נאחז בכיסאות הלא ממש נוחים של היכל נוקיה, כמעט עד לסוף ההופעה. ככה לא אמורה להיראות הופעת רוק, גם אם היא של להקה מזדקנת. 


למרבה המזל הקהל ניאות לקום בסוף, כשהגיע שיא ההופעה עם הביצוע לקלאסיקה הכי קלאסית של דיפ פרפל - Smoke On The Water, ששרף את האולם וגרם לקהל לצאת מגדרו. זה היה הרגע שבו סוף-סוף ההופעה נסקה לגבהים, אך למרבה הצער, במקום לרוץ עם המומנטום, מיד לאחריו ירדה הלהקה מהבמה. בהדרן זכה הקהל לעוד שני להיטים אהובים - Hush ו-Black Night, שסיימו הופעה של להקה שנשמעה בעיקר כלהקת קאברים של דיפ פרפל האגדית. מי שציפה לשמוע את דיפ פרפל של פעם, עלול היה להתאכזב, אבל מי שלא, קיבל הופעה טובה, מדויקת ומהנה, רק שזה פשוט לא נשמע לגמרי כמו הדבר האמיתי.

 
  
 
תגובות
הוסף תגובה 0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.